מאת עירית לוי
בואו נסתכל על כמות הזמן
והאנרגיה שאנחנו מנתבים לעבודת ניקיון של משקעי העבר. לא משנה אם זה נעשה בתהליך
של אימון אישי, פסיכותרפיה, דמיון מודרך או הילינג. בכל סוג של עבודה פנימית אנו
משקיעים את מרצנו בשחרור דפוסים, תפיסות, וזיכרונות מכאיבים שנצרבו בנו. וזה כמובן
נתיב חשוב והכרחי. סביר להניח שבלי עבודת הניקיון הזאת לא נגיע לשחרור פנימי.
אבל מה עם הדפוסים שנוצרים ברגע זה? ומה עם אלו שיתהוו מחר בבוקר? אני מציעה להתחיל לבדוק מה אנחנו לוקחים איתנו הלאה מהיום הזה. מה לקחת איתך מהפרידה מבת הזוג שלך? מה נצרב בך היום בבוקר כשאשה זרה הטיחה בך מילים קשות כשרבתן על מקום חנייה?
אפשר לחוות כל חוויה - מהפעוטה והזניחה עד לגדולה ביותר - בכמה אופנים. אפשר ללמוד ממנה ולגדול באמצעותה אבל אפשר גם, אם לא שמים לב, לקחת ממנה מטען לא רצוי. מטען חדש. בדיוק אותו סוג של מטען שאנו מקדישים שעות של עבודה כדי להשתחרר ממנו.
ניסיון צרוף
מה שאני רוצה לומר כאן בעצם זה שחשוב, לא פחות, ללמוד לחיות מבלי לצבור מטען מהאירועים בהווה. ללמוד לחוות את ההתנסויות שמזמנים לנו החיים בצורה כזאת שנצא מהן חכמים יותר - אבל עם חוכמה צרופה ונקייה. לא חבולים, מותשים, מרירים וכבדים. לחיות כך שהחיים ישאירו בנו את רישומם בצורה שתקדם את ההתפתחות שלנו ולא תעכב אותה.
הדרך לעשות זאת היא לחיות בתוך החיים ולא לידם. לחוות את החווית ולא לברוח מהן. לפקוח עיניים כשבא הגל ולא להתכופף. אין ספק שביחס לחוויות לא נעימות אנחנו מותנים לדבר ההפוך: שרק לא יכאב, שיעבור כבר, שייגמר, שתחזור כבר השגרה. כל זה מאוד טבעי ומובן, רק שזה לא מה שאנחנו באמת רוצים בתוך תוכנו. מכיוון שאז, בעצם הבריחה, יצרנו זיכרון, משקע, דפוס חדש.
אז מה זה אומר להישאר בתוך החוויה ולא לברוח ממנה? מה זה אומר לעבור בתוכה? אולי יהיה קל יותר להסתכל קודם כל על מה זה אומר כן לברוח. הבריחה היא כמובן לא מודעת. לעיתים אפילו נדמה לנו שסיגלנו לעצמנו דרכי התמודדות יעילים ושאנחנו הופכים לחסינים יותר ויותר, אבל בחלק מהמקרים דרכי ההתמודדות הללו הם למעשה בגדר בריחה.
זה לא שהוא לא אוהב אותי, הוא פשוט עסוק
אפשר לברוח לשני כיוונים עיקריים. חלקנו נוטים לברוח יותר לכיוון המנטאלי, השכלתני. אנחנו בורחים לכל מיני הסברים הגיוניים שיכולים לשמש כ"פלסטר" כדי שהמכה לא תכאיב. למשל - לומר לעצמי ש"הוא פשוט מאוד עסוק עכשיו" כדי לא לחוות חוויה של חוסר באהבה, או "מסכנה האשה הזאת" כדי לא לחוש את הכאב המילים האלימות שהיא הטיחה בי כרגע. או אפילו פשוט מחשבות שאינן קשורות לאירוע, שמסיחות את דעתי ממה שאני חווה כרגע.
שביל בריחה אחר הוא השביל הרגשי. הבריחה כאן היא בדרך כלל לסבל ולמסכנות. אם להתייחס לדוגמאות המקבילות של הבריחה המנטאלית, אז כאן יש לנו את "כמה אני מסכנה, הוא לא אוהב אותי מספיק כדי להקדיש לי תשומת לב. איך, איך נפלתי על אחד כזה?!" וביחס לאשה שצעקה עלינו באלימות יכול להופיע משהו כמו "למה זה מגיע לי?!" בליווי דמעות שחונקות את הגרון.
מה שכל כך מטעה וחמקמק בנתיב המילוט הרגשי, הוא שזה נראה לנו כאילו אנחנו באמת בתוך תוכה של החוויה. עמוק עמוק בתוכה. הרי אנחנו מרגישים, לא?! אנחנו בתוך החוויה! אנחנו סובלים! אז זהו, שלא. אנחנו לא באמת נמצאים בתוכה. אנחנו נמצאים עמוק בתוך פרשנות של החוויה, והרבה פעמים זו פרשנות קורבנית.
מה שיש שם באמת
להיות בתוך החוויה זה להיות בתוך מה שיש שם באמת. בחוויה הממשית. כאב. דחייה. נידוי. צער. קנאה. כמו גם אהבה. שמחה. נדיבות. לא תמיד זה נעים, אבל זה מאוד אמיתי. זה החיים. המעבר בתוך החוויה - ולא לידה - הוא לא מובן מאליו ומנוגד לגמרי למנגנוני ההישרדות האנושיים, וכדי לעשות זאת צריך בהדרגה להתרגל להתנהל אחרת.
התרגול המעשי שאני מציעה, ושהתגלה לי במשך הזמן כיעיל מאוד, הוא ליצור בזמן אמת מודעות לנתיבי המילוט הפרטיים שלי. לא להתנגד להם - כי הם כאמור מנגנונים חזקים, שבחוויה הפנימית מגנים עלי - רק ללמוד אותם. "אופס, עכשיו ברחתי". "עכשיו, הלכתי להסבר מרגיע". "עכשיו ברחתי לצד שני, למסכנות". לא לבקר ולשפוט אותם. להכיר, לזהות, לראות אותם.
עם הזמן, ההתנהלות שקודם נראתה טבעית, ונתפסה כ"התמודדות" מתחילה להתגלות כבריחה מתמשכת. כאשר כל זה מונח חשוף וגלוי בפנינו, מגיע הרגע בו אנחנו כבר לא מסוגלים להמשיך לשתף עם זה פעולה. אנחנו קולטים בצורה ממשית מאוד עד כמה אנחנו חיים ליד החיים, ומתחילים לפתח נחישות ומכוונות לחיות בתוכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה