הַפִּרְצָה בַּגָּדֵר

מאת עירית לוי

כעס הוא תגובה טבעית ונורמלית שעולה אצל כל אדם באשר הוא. לא יהיה נכון לנסות לדכא כעס, להתכחש אליו, או להלקות את עצמנו בגללו. ישנם רגעים בהם הוא אפילו נחוץ עבור הנפש שלנו או עבור הסיטואציה. מצד שני, יש מקומות בהם יש לו מחיר, ולעיתים הוא עושה בדיוק את העבודה ההפוכה ממה שאנחנו מצפים שיעשה. זה מה שקורה, למשל, בכל הקשור לשמירה על הגבולות שלנו. שם הוא לא יעיל, ולעיתים הוא דווקא יוצר פִּרְצָה בגדר שלנו.

לעיתים, כאשר אנחנו חשים צורך להגן על עצמנו מפני פלישה לגבולות שלנו, או כאשר נַעֲשָׂה משהו שאינו לרוחנו – התגובה האינסטינקטיבית שעולה בנו היא כעס. ולמרות שבאופן מיידי ונקודתי הכעס יכול לשמש כאמצעי הרתעה - למעשה, הוא אינו יעיל כלל בביסוס גבולות. יותר מזה, הכעס, אם הוא הופך לכלי יומיומי מול אדם מסויים, רק מחליש את הגבול: לאורך זמן, האדם שאנו מפעילים מולו את הכעס כאמצעי מגן, לא מתייחס לגבול ברצינות וממשיך לחצות אותו. 

למה זה קורה? 

כאשר מישהו כועס, הכעס ממקם אותו בעמדה של קוֹרבן. זוהי עמדה שיש בה תחושת חולשה וקטנוּת וחוסר אונים. ולכן, כאשר מישהו מתמקם בעמדה הזאת - ברובד הגלוי הוא מתקומם מול מעשה הפלישה הבלתי ראוי, אבל מתחת לפני השטח, בשדר שהוא משדר, הוא ממשיך לתת את הרשות למעשים הללו. מדובר בתפיסה לא מודעת, במשקע ישן, שאפשר ללמוד בהדרגה להשתחרר ממנו.

הפער הזה מתרחש משום שברובד המודע ברור לאותו אדם שזה שגוי, ושאסור לנהוג כלפיו כך, ולעומת זאת ברובד הלא מודע קיימת תפיסה של חוסר רְאוּיוּת, תפיסה של "לא מגיע לי שיכבדו אותי". של מותר ואפשר לנהוג בי כך. מאחר ומה שנותן בדרך-כלל את הטון זה הרובד הלא מודע - הפער הזה משמר את הסטטוס של אותו אדם ככזה שאפשר "לעשות לו את זה".

איך נוצרת תפיסה כזאת? 

תפיסות מהסוג הזה נוצרות לרוב בילדות, באופן לא מודע. מדובר בתפיסת ערך חסרה או נמוכה. במסקנה לא מודעת שהאדם הגיע אליה כתוצאה ממה שחווה. אולי כי כך התייחסו אליו הוריו והסובבים אותו. אולי כי כך הוריו התייחסו לעצמם והוא "העתיק" מהם את הלך הרוח הזה. ואולי כי כאשר הוא הרשה לעצמו לנהוג בחופשיות מתוך תפיסת רְאוּיוּת גבוהה הוא חווה גינוי ושיפוטיות. כך או כך נצרבה בתוכו תפיסת ערך נמוכה. תפיסת רְאוּיוּת נמוכה.

ואז, מתוך תפיסת רְאוּיוּת כזאת, עולה שֶׁדֶר שמאותת שהגבול פרוץ ושאפשר לחצות אותו. ומיד אחר כך, כאשר הוא אכן נחצה, עולה התקוממות ועולים כאב וכעס שלמעשה אומרים: "למה אתם מתנהגים אלי כך?". כלומר, במקום הלך רוח שמשדר: "אין מצב, ואין רשות", עולה עלבון שמשדר תחושת קטנוּת וחוסר אונים. והם למעשה יוצרים את הגדר הפרוצה.

הכעס הזה יכול לבוא לידי ביטוי בניסיון להציב גבול של הורה מול ילד, של אדם מול בת זוגו, של עובד מול המעסיק שלו, וכן הלאה. הכוונה להטחת מילים כועסות כמו: "אל תדבר אלי ככה!", "תפסיקי להתפרץ עלי!", "תפסיק לזלזל בי!" וכדומה. מילים שטעונות בכאב שהצטבר במשך שנים רבות אצל אותו אדם. זה נראה כמו הצבת גבול אך בפועל זה לא עובד. כאשר המסר מוגש כך הוא אינו מציב גבול אפקטיבי.

איך משנים את זה?

כדי לשחרר את המשקע הישן נדרש לטפח תפיסה עצמית חדשה ובריאה של רְאוּיוּת. תפיסה פנימית ברורה וחד משמעית - לפיה אסור ולא ראוי לחצות את הגבולות של אותו האדם. תפיסה לפיה הוא ראוי תמיד ליחס מעצים, ולא משנה מה קרה. כל זה קורה ומתבסס ברובד העמוק והלא מודע. בדרך לשם חוזרים לפעמים אל הרגעים הכואבים בהם נוצרה התפיסה, ולפעמים רק אל הרגעים בהווה בהם עולה ונוכח שוב אותו כאב הישן. מישירים מבט אל הפצעים הפתוחים כדי להתפכח ולהבין שכל זה אינו האמת ביחס לאותו אדם. שזו לא האמת שהוא חסר ערך או לא שווה או ראוי ליחס מקטין.

ואז, כבר לא נדרש כעס

טיפוח תפיסה כזאת מהווה עבודת רגשית עמוקה של ריפוי. היא מחזקת את תפיסת הערך והביטחון העצמי, ובהתאם לכך גם מבססת גבולות בריאים ויציבים: ככל שתפיסת הרְאוּיוּת הפנימית מתחזקת היא משודרת כלפי חוץ, אל הסביבה. הרשות לחציית הגבול נפסקת והַפִּרְצָה בגדר נסגרת. כבר לא נדרש כעס כדי לסמן את הגבול. אותו אדם הפך מעצם היותו והווייתו, לאדם שאין רשות לפגוע בו, ושלא משתף פעולה עם דינמיקה מסוג כזה.

לאתר של עירית

הבטחנו שהשמש תשקע בערב

מאת עירית לוי

"הבטחנו שהשמש תשקע בערב 
ובבוקר יחזור שוב האור,

הבטחנו שהגשם ירד בחורף 
ועם שחר תשיר הציפור."

נתן זך

כאשר אדם משתנה שינוי פנימי מהותי, בעקבות תהליך שעשה, או בעקבות התעוררות ספונטנית - הוא בעצם "מפר חוזה" מול האנשים עימם הוא נמצא במערכת יחסים קרובה. הוא מפר הבטחה שהבטיח באופן לא מילולי ולא ישיר. זו יכולה להיות הבטחה שהבטיח לבן זוג, להורה, לילד, לבוס, או לחבר קרוב. הכוונה היא כמובן להבטחה ולחוזה לא כתוב, ובעיקר לחוזה לא מדובר, של התנהלות ושל דינאמיקה משותפת.

הנה דוגמא להפרת חוזה אישיותי שכזה: אדם שרגיל לשים את הצרכים והרצונות שלו בסוף סדר העדיפויות של עצמו, מתעורר פתאום להבנה שזה לא נכון עבורו. כאשר הוא משתנה, הוא לומד להעז לבטא ולממש את רצונותיו, ובעצם כך הוא למעשה "מפר חוזה". עד לאותו הרגע הוא כביכול "התחייב" מול בת זוגו לדחוק את עצמו ואת צרכיו לפינה. הוויתור על הצרכים היה "כתוב" ומובטח במשך שנים רבות בהסכם הזוגי שלהם.

עסקה שהשתלמה לשני הצדדים

ואותו אדם אכן התנהל כך במשך עשר או עשרים שנים. ולבת זוגו זה היה נוח, והיא התנהלה בהתאם. חלילה לא מתוך כוונה רעה, אלא מכיוון שזה התאים לצרכים שלה, ובעיקר למבנה האישיות שלה. זה היה "הסכם" נוח לכל הנוגעים בדבר. נוח גם למי שמוותר על ביטוי צרכיו, מכיוון שעבור הנפש שלו, עד לרגע השינוי, ביטוי והתעקשות על מימוש הצרכים שלו – נחווה, בעיקר בתת המודע, כדבר מפחיד וכמסוכן. כדבר שעלול להוביל לגינוי ולכעס. וגם, אולי, כדבר שהוא, אותו אדם, לא ראוי לו.

דוגמא נוספת יכולה להיות אישה שהיתה רגילה לאפשר לבן זוגה, לילדים שלה ולבוס שלה - לדבר אליה בצורה מקטינה, מחלישה ומבטלת. בהסכם הלא כתוב שלה עם אנשים אחרים, ביקורת ודיבור בטון מזלזל – היו משהו שיש לו רשות ומקום: משהו שהוא מותר ואפשרי. למי שהיה עימה בקשר, והיתה לו נטייה לדבר כך, זה היה נוח. וגם כאן, מי שדיבר אליה כך לא עשה זאת כי הוא אדם רע, אלא כי זה אחד מדפוסי התקשורת שלו, או אחד ממנגנוני ההגנה שלו. וזה היה נוח גם לה, לאותה אישה, כי כך היא התרגלה, כנראה מילדות, שראוי להתנהל מולה, וכי הצבת גבול נתפסה מבחינתה כ"מסוכנת" משום שהיא עלולה לעורר קונפליקט או גינוי.

ואז מגיע שינוי

ואז, לפעמים, האנשים הללו משתנים. הם בונים לעצמם תפיסה פנימית חדשה שמבוססת על הערכה עצמית, על תפיסות עצמיות חדשות חיוביות יותר, תפיסות - שבעקבותיהן עולים אומץ, תעוזה ונכונות לפעול בדרך חדשה ושונה. כאשר בן זוג, או חברה, או ילדים קולטים, במודע או לא במודע, שמשהו השתנה, ושהחוזה הלא כתוב הופר, זה לא תמיד נוח להם משום שזה דורש מהם היערכות פנימית חדשה, וזה דורש מהם להתרגל להתנהל אחרת מול האדם.

ההסתגלות של השותפים למערכת היחסים יכולה מן הסתם לארוך זמן מה. מה שיכול להקל עליה זו הבנה וסבלנות מצד האדם שיצר את השינוי, שבחר בו ושמודע לו. הבנה שהוא מבקש, למעשה, שינוי בחוזה הלא כתוב -  שינוי שהוא לא קל ושדורש ממי שעומד מולו התגייסות ומאמץ נפשי ומנטלי. למשל, עבור מי שרגיל לדבר אל בת זוגו בצורה שיפוטית, נדרש לא רק להתרגל לדבר בשפה ובטון שונים - נדרש ממנו גם שינוי פנימי אמיתי, משום שיתכן והשיפוטיות היא מנגנון הגנה שהוא משתמש בו.

אין אשמים

מה שעוד כדאי לזכור זה לוותר על רגשות אשמה, אם במקרה עולים כאלה מול הסיטואציה. אשמה איננה רלוונטית כאן: כאשר אדם מפתח חוסן פנימי ומשתנה, הוא לא "עושה" לאחרים שום דבר רע. השינוי איננו מכוון נגדם. הדרישה להסתגלותו של בן הזוג או של כל אדם קרוב אחר ל"עצמי" החדש נובעת משינוי שבבסיסיו ובמהותו הוא חיובי ומבורך עבור כל הנוגעים בדבר. חמלה, אמפתיה וסבלנות, מצד האדם המשתנה, חמלה בראש ובראשונה כלפיי עצמו, ובד בבד גם חמלה כלפיי הסובבים אותו – יכולות להקל מאוד על כולם.

לאתר של עירית

כּוֹאֵב אֲבָל פָּחוֹת

מאת עירית לוי

"עם כוס ורקיק אפשר להמתיק 
אין קץ לבריחות 
זה לא נעלם רק רחוק או נרדם 
וכואב אבל פחות"

יהונתן גפן

מול כאב כולנו מתכווצים. זה קורה לנו באופן אינסטינקטיבי. מנגנוני ההגנה שלנו – גם אלה שאחראים להגן עלינו מפני כאב פיזי וגם מפני כאב רגשי – מתורגלים למנוע מאיתנו לחוש את הכאב, או לפחות לנסות להקטין אותו ולשכך אותו כמה שרק ניתן. כך אנחנו בנויים.

מצד אחד, טוב שכך. מנגנוני ההגנה של הנפש פועלים באופן לא מודע, והם באמת שומרים עלינו מפני חוויות שהנפש שלנו לא יכולה להכיל. חוויות שמפגש ישיר ומיידי איתן עלול לגרום לנו לנזק. מנגנוני ההגנה הם אלה ש"הביאו אותנו עד הלום": בזכותם הצלחנו להתחבר לכוחות הנפש שלנו כאשר התמודדנו במהלך חיינו עם מצבים קשים ומורכבים, שכללו פחד וכאב.

יש לזה גם חסרונות

עם זאת, למנגנון הנפשי הזה יש כמה חסרונות. הראשון הוא יצירת הנטייה להימנעות: לעתים, מתוך פחד והרגל, מנגנוני ההגנה שלנו מתקבעים ונתקעים על כאב מסוים. הם ממשיכים למנוע מאיתנו מפגש עם חוויות רגשיות שבעצם כבר הבשלנו להכיל. הם גורמים לנו ללכת על ביצים בסיטואציות שבהן אנחנו כבר בשלים וחזקים לנוע באופן חופשי, וכבר לא באמת זקוקים להגנה הזאת.

זה יכול לקרות מול כל חוויה לא נעימה: כישלון, דחייה, נטישה, ביקורת, כעס שמופנה כלפינו וכן הלאה – כל חוויה שעשויה לעורר רגש שלילי. אם מנגנוני ההגנה פועלים למרות שכבר אין לנו צורך בהם, הם למעשה מגבילים את מרחב הפעולה שלנו בתוך החיים, ומונעים מאיתנו להתנסות בשלל התנסויות, קטנות כגדולות: החל מההימנעות לבטא חוסר שביעות רצון שלנו מול איש מקצוע, חבר או בת זוג, וכלה בהימנעות מיצירת קשר זוגי או מהתקדמות מקצועית שתואמת את היכולת האמיתית שלנו.

חיסרון שני הוא יצירה וחיזוק של דפוסים מגבילים: מנגנוני ההגנה מתבססים על הזיכרון הרגשי, הזיכרון המודע והלא-מודע שלנו, ומתגייסים בכל הכוח כדי למנוע מאיתנו לחוות שוב כאב שבהיסטוריה הרגשית שלנו היה עצום ובלתי נסבל. למשל את כאב היותי ננטש, את כאב היותי חסר חשיבות, את כאב היותי חסר אונים, את כאב היותי לא מספיק טוב וכן הלאה.

בתוך המערך הנפשי של כל אחד מאיתנו נשמר הרישום של מה שנחווה כמאיים, מסוכן ובלתי נסבל – כל אחד והחוויה הסובייקטיבית שלו. מנגנוני ההגנה זוכרים ומתגוננים מפני הזיכרון המאיים, ומעצם פעולת הזיכרון וההתגוננות - הם יוצרים בנו משקעים ומטענים, או במילים אחרות: דפוסים.

כאשר משקעי העבר מציפים

ולכן, כאשר כואב לנו, אנחנו לא חווים רק את הכאב שנוצר מעצם החוויה העכשווית; אנחנו מוצפים כל כולנו במשקעים ישנים של כאב. הכאב שמתרחש בהווה – שגם כך הוא מכאיב ולא נעים – הופך אז לכאב בלתי נסבל, עצום בגודלו, שמאיים למוטט את כל המערכת הנפשית שלנו.

ברגע מסוכן שכזה אנחנו מגייסים שוב את מנגנוני ההגנה, והם באמת נחוצים, ובאמת עוזרים במידת מה. אבל אם משתמשים בהם יתר על המידה – או כאמור, כאשר כבר אין בהם צורך – הם גם גובים מחיר. מחיר של צבירה של עוד ועוד שכבות חדשות של אותו משקע. וכך, במקום להפוך עם השנים לחסונים יותר מול החיים, אנחנו למעשה מפתחים עור של פיל, שמתחתיו אנחנו נשארים זהירים, חשדנים ומפוחדים.

חיסרון שלישי של מנגנוני הגנה שפועלים שלא לצורך הוא מצב של משיכת הסבל עוד ועוד, לעתים על פני שבועות, ולעתים על פני חודשים ואפילו שנים. אם אנחנו לא באמת פוגשים וחווים את הכאב, הוא מחכה לנו מתחת לפני השטח, כמו פצע שלא טופל כהלכה. אנחנו ממשיכים לשאת את הכאב גם כאשר הזמן עובר, ומרגישים אותו כאילו זה קרה היום.

חיסרון רביעי הוא הסיכוי לחוות דכדוך או דיכאון. אין הכוונה כאן לדיכאון קליני, אלא לדיכאון שמתרחש כאשר לאורך זמן אנחנו מתרגלים לדכא כל רגש - רק כדי לא לחוש כאב. כאשר פעולת הדיכוי של הרגשות המכאיבים מתרחשת, אנחנו מדכאים על הדרך גם את שמחת החיים שלנו, וכל רגש חיובי אחר.   

כיצד נראים מנגנוני ההגנה?

מנגנוני הגנה יכולים ללבוש צורה של הסחות דעת מכל סוג שהוא: התרוצצות ועשיית יתר, צפייה בלתי פוסקת בטלוויזיה או התמכרות למסכים שונים, קריאה רציפה, אכילת יתר, שימוש באלכוהול וסמים, מחשבות בלתי פוסקות וכדומה. כל דבר ש"מוריד מסך" בינינו לבין מפגש ישיר עם הכאב.

במקביל אליהם, ישנם גם מנגנוני הגנה רגשיים יותר, כמו למשל כעס מתמשך והתמקמות בעמדת קורבן מול האדם שמולו נגרם הכאב. זו התנהגות שיכולה להתפרש כמפגש עם כאב, משום שכרוך בה סבל, אבל לא; גם כאן לא מדובר במפגש ישיר עם הכאב אלא בהיצמדות לרגשות עקיפים, שניתן לכנותם "רגשות קוֹרבּניים": היצמדות של הנפש, מתוך מגננה מפני כאב שנתפס כגדול ומאיים מדי.

אז מה כן?

כאמור, מנגנוני ההגנה הם חיוביים בבסיסם, ואי אפשר להסתדר לגמרי בלעדיהם, בטח שלא ברגעי משבר. ברגעים כאלה הם טובים ואף חיוניים. אין טעם להילחם בהם או להתנגד להם, וכדאי להביט עליהם ועל עצמנו בחמלה בעודנו משתמשים בהם.

כאשר תחושת הבטן שלנו מאותתת לנו שאולי אפשר, שאולי הגיע הזמן להסכים לחוש את הכאב, אפילו שביב של כאב, למשך זמן קצר – אפשר להתחיל לכוון לשם. אפשר להתחיל לטפח הסכמה, מוכנוּת ובשלוּת לכך. לאט-לאט ובהדרגה, ומתוך הקשבה פנימה. ושוב: לא על מנת לסבול, אלא על מנת לחיות את החיים במלואם, מתוך חופש מדפוסים. מה שמאפשר לפתח עם הזמן דווקא את היכולת לחוות כאב עם פחות ופחות סבל. 

ועכשיו לתכלס

ישנם כמה כלים שהתבררו כמועילים מאוד ביצירת מפגש מעצים ובונה עם כאב רגשי. ראשית, אפשר לכוון לטיפוח ההסכמה לחוות פחד וכאב ספציפי, פחד או כאב  שזיהינו שהם מהווים מטען מיותר שנצבר עם הזמן. ההסכמה הזאת נבנית מתוך הידיעה שהנפש שלנו תחווה רק את מה שהיא מסוגלת לחוות ולהכיל, ותעצור כאשר הכאב יהיה גדול מדי. כמו כן היא נבנית מתוך היכולת שלנו לסמוך על עצמנו, על הכוחות שלנו ועל הגבולות שלנו. למעשה אנחנו מטפחים הסכמה כנה ועמוקה להשתנות ולהיפרד מדפוסים ישנים – הסכמה שהיא לא רק שכלית-רציונלית, אלא גם פנימית ורגשית.

כלי נוסף הוא יצירת הקשֵׁר של ניקוי, שחרור וצמיחה למפגש עם הרגש המכאיב. אם כאשר אנחנו זוכרים – בזמן שכואב לנו – שאנחנו אלה שבחרנו לחוות כרגע את החוויה בלי להתגונן מפניה, שהיא לא נכפתה עלינו, ושלמעשה אנחנו בעלי הבית בסיטואציה – אנחנו מתחזקים. ואם באותם רגעים אנחנו זוכרים שבעצם ההסכמה לחוות, למשל, את כאב היותי "חסר ערך", במקום לצבור עוד שכבה של משקע, אנחנו למעשה משתחררים ממטען – מטען עכשווי או ישן של תפיסת ערך עצמי נמוך – זה באמת מתחיל לקרות.

פעולה נוספת שיכולה לתמוך במפגש מעצים ומחזק עם כאב היא תשומת לב לנשימה. ברגע של כאב, הגוף שלנו מתכווץ באופן אינסטינקטיבי והנשימה נעצרת. זוהי תגובה טבעית שהגוף שלנו סיגל באופן אבולוציוני. העניין הוא שברגע כזה הגוף יוצר רישום פנימי של הזיכרון המכאיב. תשומת לב מודעת לכך, והסכמה להרחיב את בית החזה ולקחת נשימה עמוקה בזמן אמת, דווקא ברגע הזה, היא כלי מועיל ביותר. 

לנתק בין החוויה לבין תפיסת הערך העצמי

ולבסוף, בזמן שחווים כאב, חשוב לזכור שמהותו ותוכנו אינם מעידים עלינו דבר. מה זה אומר? למשל, אם אדם חווה כרגע את כאב היותו 'דחוי' או 'לא-אהוב', זה לא אומר כלל וכלל שהוא אינו ראוי להיות אהוב. זוהי מיומנות שדורשת תרגול, ולשם כך היא דורשת בהתחלה גם סוג של פיצול פנימי: חלק אחד מאיתנו חוֹוֶה את החוויה, ובו בזמן חלק אחר זוכר ויודע שהיא לא באמת מעידה על ערכנו, או על האדם שאנחנו. היכולת לחוות כאב מבלי להזדהות איתו היא כלי רב עוצמה בשחרור של משקעים ישנים.

כאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ואנחנו תמיד נתכווץ ונתגונן מולו. כך אנחנו מעוצבים, וטוב שכך. כאמור, לא יהיה נכון או אפשרי להילחם בעובדה הזאת. אבל אם נסכים לעצור, להביט על עצמנו בתוך המערבולת ולנסות משהו חדש – נוכל לסבול הרבה פחות, נוכל לשחרר דפוסים ומשקעים ישנים, ותוך כדי כך גם לבסס מרכז פנימי חזק יותר, שנשען פחות ופחות על מנגנוני ההגנה של הנפש ויותר ויותר על עצמו. וכן, זה עדיין יכאב, אבל אולי קצת פחות. 

לאתר של עירית

למה זה *טוב* שיש לנו דפוסים?

מאת עירית לוי

אף אחד מאתנו לא אוהב את הדפוסים שלו. לא את הנטייה להלקאה עצמית, או לקורבנות. לא את הביקורתיות כלפי אחרים, את חוסר הסבלנות, את התלותיות, את התוקפנות וכיוצא בזה. כל אחד ונקודות התורפה שלו. כל אחד והמקום שבו הוא תמיד "נופל". אנחנו רגילים, באופן טבעי, להתייחס אל הדפוסים האוטומטיים הללו כאל דבר שלילי, כאל דבר שמקשה על ההתנהלות היומיומית שלנו, ושרצוי להיפטר ממנו כמה שיותר מהר.

כמובן שדפוסים הם משהו שאפשר ושכדאי לנסות ולהשתחרר ממנו, אבל כל עוד אנו בדרך לשם, אפשר לשנות את נקודת המבט שלנו עליהם. מדוע זה חשוב? משום שנקודת המבט החדשה הזאת תהפוך את תהליך השחרור מהדפוסים לקל ופשוט יותר, וגם תוריד לנו אבן כבדה מהלב; כלומר תשחרר אותנו מחוסר שביעות הרצון המתמיד שלנו מעצמנו ומנקודות התורפה שלנו.

נקודת מבט שמגַנה את הדפוסים פוגעת באופן שיטתי בתפיסת הערך העצמי שלנו, וגם מחבלת בניסיונות שלנו להשתחרר מהם ומשאירה אותנו תקועים במקום.

אז איך להביט עליהם?

נקודת המבט האחרת כלפיי הדפוסים מתייחסת אליהם כאל מנגנוני ההגנה שלנו. בעבר, אולי במהלך הילדות או הנעורים, כאשר חווינו חוויה שהתבררה כמפחידה מדי או כמכאיבה מדי עבור הנפש שלנו – סיגלנו לעצמנו דרך התמודדות שתשמור עלינו מפני הפחד או הכאב. אימצנו לעצמנו דרך יעילה להתגונן מפני החוויה.

למשל, נטייה לאחיזה ולתלוּת באנשים אחרים היתה יכולה להתבסס מול חרדה גדולה שהציפה ואיימה לכלות את הנפש, נטייה לרַצות אחרים היתה יכולה להופיע כדי להימנע מכעס וגינוי, אם אלה נתפסו כמאיימים ומפחידים, וכן הלאה. כאשר דרך התגוננות מסויימת התבררה כמועילה עבור הנפש, היא הפכה עם הזמן לכלי שימושי ולהרגל. או למעשה – לדפוס התנהלות קבוע מול החיים.

מדוע זה טוב?

מנגנוני הגנה הם באופן כללי דבר חשוב ונחוץ למערך הנפשי, והיו חשובים עוד יותר במהלך הגדילה וההתבגרות. בלעדיהם הנפש לא היתה יכולה להתמודד עם אתגרי החיים. כאשר גדלנו והתבגרנו וביססנו את עצמנו כאנשים בעולם הזה – הם אִפשרו לנפש, להסיט הצידה את הפחד או הכאב, ולפעול: להתנהל בתוך החיים, לתפקד, להתקדם, לממש מטרות, לבנות וליצור.

גם היום, כאנשים מבוגרים, אנחנו לא יכולים להתנהל כלל ללא מנגנוני הגנה. הדחקה, הכחשה, הסחות דעת, וכל הדפוסים שתוארו - הם כלים נורמליים וטבעיים של כל מערך רגשי. ישנם רגעים בחיים בהם הנפש שלנו חייבת להיעזר בהם. כאשר עולה אימה גדולה, כאשר כאב גדול מציף אותנו - הנפש נדרשת להם, וטוב שהם מתגייסים לעזרתה. בלעדיהם היא היתה עלולה - בסיטואציות מסויימות, קיצוניות יותר או פחות - לקרוס.

אֲבָל

כן, יש אבל. ראשית, למנגנוני ההגנה הללו יש מחיר. "שומרי הראש" שלנו גובים מאיתנו תעריף שלעיתים הוא גבוה ופוגע באיכות חיינו. שנית, לעיתים אנחנו ממשיכים לאחוז במנגנוני ההגנה הללו רק מתוך הרגל או פחד להיפרד מהם, כאשר למעשה הנפש שלנו כבר בוגרת, חזקה ובשלה להתנהל בלעדיהם. וכאשר המחיר הוא גבוה אבל הבשלות לוותר על מנגנוני ההגנה אינה קיימת, אפשר, אם רוצים בכך, לטפח אותה על ידי חיזוק מתמשך וממוקד של המרכז הפנימי. בדרך כלל, חיזוק של הערך העצמי והאהבה העצמית.

עד שזה יקרה, עד שנסכים ונבשיל – חשוב מאוד להביט על הדפוסים כחלק טבעי, לגיטימי ואף חיוני מהמערך הכולל שלנו. חשוב לא לגַנות אותם, או את עצמנו על עצם היותם חלק מאיתנו. אפשר אפילו להודות להם על חלקם החשוב בבניית האדם שהפכנו להיות: בנקודות החוסן שלנו, באיכויות ובכישרונות שפיתחנו בזכות התמיכה שהם סיפקו לנו.

למשל, נטייה לשליטה היא דפוס שעולה בדרך כלל כמנגנון הגנה מפני חרדה, ומספק תחושה של ביטחון זמני מולה. זהו דפוס שעלול להקשות מאוד על החיים ומחירו גבוה, אבל לצד המחיר ניתן לראות שהוא גם זה שאחראי על יעילות והתקדמות מהירים, ועל יכולת התארגנות טובה בתוך החיים. אפשר לבחור לצאת למסע של פרידה ממנו, אבל כל עוד הוא מתקיים, הוא כנראה נדרש ונחוץ לנפש.

בסופו של דבר, כל עוד אנו זקוקים "לשומרי הראש" שלנו, הם ימשיכו להתקיים. וטוב שכך. ברגע שנוכל להסתדר בלעדיהם, ברגע שנסכים, באמת נסכים, לנסות לפגוש את ה"שדים" שמפניהם הדפוסים מגֵנים עלינו, ונתחיל להתחזק מבפנים – נסלול בהדרגה את הדרך להיפרד מהם לשלום. הצעד הראשון, כאמור, הוא לשנות את נקודת המבט עליהם, מנקודת מבט חד צדדית של בוז וגינוי - לנקודת מבט רחבה יותר על מנגנון הפעולה של הנפש, נקודת מבט שמבינה, מקבלת ומשלימה עם תפקידם ועם עצם קיומם בתוכנו.

לאתר של עירית

לוותר על עמדת האַשְׁמָה

מאת עירית לוי

לצד האתגר הלא פשוט של יציאה מ"בור הקוֹרבנוּת", ניצב האתגר של איך לא ליפול לעמדה של "אני אשם" כאשר האדם שלצדנו נופל לבור הקורבנות. עם כל החמלה וההבנה שניתן להפנות אל האדם שלידנו, שמתמודד עם אחיזה בעמדה של קורבן, לא קל להישאר שווה נפש מול הסיטואציה. מה שקורה לרבים מאיתנו ברגעים הללו, זה שאנחנו זולגים לאט לאט, בלי לשים לב, לחוויה ולתחושה של אשמה. זה עלול לקרות בגלל שבאמת מופנית כלפינו עכשיו אשמה, או גם בגלל שאנחנו רגילים, כדפוס אוטומטי, לחוש אשמים: לקחת על עצמנו אשמה שאינה שלנו.

בדינאמיקה בין שני אנשים, במיוחד אנשים הקרובים זה לזה, יכול להתרחש מעין "משחק תפקידים": כאשר האדם שמולנו מתמקם ב"עמדת הקורבן", הוא כביכול מזמין אותנו לדיאלוג. יכולים להיות כל מיני סוגים של הזמנות. למשל: אני מסכנה כי אתה אשם, אני מסכן כי הם אשמים ובבקשה תרחמי עלי, אני מסכן ואת צריכה לעזור לי להפסיק לחוש כך וכן הלאה.

מדוע זה קורה?

לחלק מאיתנו - במיוחד אם בהיסטוריה הרגשית שלנו קיים ההרגל לחוש לא-בסדר או אשמים – ישנה הנטייה האוטומטית לקחת על עצמנו את תפקיד ה"מושיע" - ובעיקר את האשמה. למעשה, להתמקם בעמדה של "אני אשם". החלק הלא מודע שבתוכנו מאמין ש"אם הוא, האדם שמולי, סובל ומסכן - זה אומר שאני לא בסדר", או "שאם מַשהו לא בסדר, זה בטח בגללי".

ואז מה אנחנו עושים? אנחנו מנסים לגרום למי שעומד מולנו להפסיק להיות קורבני ומסכן; "להראות לו את האור", או להרגיע אותו, או לכעוס עליו, או לרחם עליו, וכן הלאה. כאשר למעשה אנחנו מנסים להפסיק את החוויה הפנימית שאנחנו נקלענו אליה. אנחנו מנסים להפסיק את ההתנהגות שמציפה בנו, בעצמנו, תחושה כל כך מטרידה ומאיימת של אשמה.

באופן טבעי, הניסיון הזה לשכנע את מי שמולנו להפסיק להיות קורבן מכניס אותנו למלכוד, משום שאנחנו מנסים לעשות את הבלתי אפשרי: לשנות מציאות חיצונית שאינה תלויה בנו. והמציאות החיצונית ש"מסרבת" להשתנות - משאירה אותנו במצוקה ובתסכול מתמשכים, ובדינאמיקה שלילית עם מי שמולנו.

מה כן אפשר לעשות?

אפשר להפנות, כרגיל, את הפוקוס פנימה, ולהפוך את הסיטואציה הלא פשוטה הזאת להזדמנות עבור עצמנו: ללמוד לוותר על "עמדת האשמה". להיפרד מהתפיסה הפנימית הישנה שאני "אשם" או "לא-בסדר", תפיסה שכפי הנראה התבססה בתוכנו אי שם בראשית חיינו. היא התבססה כדפוס, כאמת פנימית, וכדרך להתנהל מול העולם. כדרך שמחלישה באופן מתמשך את תפיסת הערך העצמי והאהבה העצמית שלנו, ושיוצרת מטענים מיותרים בתוך מערכות היחסים שלנו.

כמו כן, חשוב להפריד בין אחריות לבין אשמה. לעיתים יש לנו חלק ואחריות בסיטואציה, מה שיכול להיתפס כהצדקה אמיתית לחוש אשמים ולא בסדר. ואכן, לעיתים (לא תמיד) נדרש מאיתנו לקחת אחריות בתוך סיטואציה מסויימת. אחריות, אבל בשום פנים ואופן לא אשמה. לא משנה מה עשינו, לא משנה אם טעינו, או פגענו, או נכשלנו, עצם המעשה אף פעם לא הופך אותנו ל-לא-בסדר במהות שלנו, ואף פעם לא הופך אותנו ל"אשמים" באופן בסיסי, או כברירת מחדל. שום דבר לא מוריד מערכנו כבני אדם.

לשנות את ההֶקְשֵׁר

זה אומר, למעשה, לשנות את ההֶקְשֵׁר, ובמקום לנסות לסייע לאדם שמולנו להשתנות – לבחור לסייע לעצמנו, ולכוון לעליית מדרגה בתהליך ההתפתחות האישית: לשחרור של עוד רובד של מה שעומד בינינו לבין תפיסה של ערך עצמי עצמאי שאינו תלוי בדבר. ערך עצמי שאינו תלוי בדעות של אחרים עלינו ולא בתפיסות עצמיות מחלישות.

כאשר שינוי מסוג כזה מתרחש, כאשר אנחנו מצליחים באמת להיפרד מעמדת האַשְׁמָה - מעבר לתחושת החופש והשחרור הפנימי שמתבססים בנו - יכול לקרות גם משהו חיובי בתוך מערכות היחסים שלנו. זה קורה משום שאי אפשר יותר "לשחק איתנו את המשחק" של קורבן ואשם. הוצאנו מהמשוואה את ה"אשם".

זה קורה משום שהמקום שבתוכנו שבעבר שיתף פעולה עם דינאמיקה מסוג כזה, אינו מסכים ואינו יכול יותר לשתף פעולה. משום שאנחנו מאמינים שאנחנו אף פעם לא לא-בסדר ואף פעם לא אשמים. לא אנחנו וגם לא זה שעומד מולנו. אנחנו מאמינים ששום דבר בעולם, שעשינו, שאמרנו, או שמישהו אחר חשב או אמר, לא יכול להוריד מהערך שלנו כבני אדם. תחושת מסכנות וקורבנות של מי שלידנו כבר לא מפעילה בתוכנו את הכפתור הישן ההוא.

לאתר של עירית

לוותר על עמדת הקוֹרבן

מאת עירית לוי

תחושה של מסכנות וקוֹרבּנוּת היא בור עם שוליים חלקלקים שאפשר ליפול אליו בקלות רבה. אין אדם שלא פגש בשלב כזה או אחר את השוליים החלקלקים הללו - והחליק בהם. לפעמים אנחנו שוהים שם רק כמה רגעים, ולפעמים תקופות ארוכות; מנסים שוב ושוב להיחלץ מהבור, או לחלופין – נכנעים לכוח המשיכה הממכר שלו.

לקורבנות יש פנים רבות וביטויים רבים. היא יכולה להיות מופנית כלפי אנשים שאנחנו תופסים כאשמים, או להתבטא רק במערכת היחסים שלנו עם העולם, עם הנסיבות או עם אלוהים, בלי לכלול בה אשמים ספציפיים. היא יכולה לבוא לידי ביטוי כתלונות, מרמור, כעס כבוש או זעם מתפרץ. היא עשויה ללבוש צורה של רחמים עצמיים, תחושה של חוסר מזל מתמשך, הלך רוח של "כל העולם נגדי", או תפיסה שמתייגת דרך קבע אנשים אחרים כרעים ופוגעניים.

זוהי עמדה חמקמקה. לפעמים אנחנו חושבים שזהו: הבנו, למדנו ובגרנו – ולבור הזה לא ניפול שוב, אבל אז אנו מתעוררים יום אחד ומגלים שאנחנו אי-שם בפנים. אם כעסנו ולא הנחנו לכעס, אלא המשכנו להחזיק בו, אם המחשבות על כמה שהאדם האחר לא-בסדר המשיכו להטריד את מנוחתנו, אם מצאנו את עצמנו מתלוננים על משהו או על מישהו, בשקט לעצמנו או באוזני אדם אחר - סימן שזה קרה, שאנחנו שם.

למה זה קורה?

זה נראה כמו משהו ש"קורה לנו", כמו תחושה שמציפה אותנו ושאין לנו שליטה עליה, אבל למעשה זו אסטרטגיה שהנפש שלנו מאמצת כדי להיחלץ ממצוקה רגשית. אם ראינו את הסובבים אותנו משתמשים בה בשלבים מוקדמים של חיינו, הלגיטימציה לשימוש באסטרטגיה הזאת מקבלת משנה תוקף. אנחנו שולפים אותה מארגז הכלים שלנו כאשר אנחנו מנסים להשפיע על מציאות שאינה תואמת את הרצונות, את הצרכים או את הציפיות שלנו.

יש כמובן כמה דרכים להשפיע על מציאות לא רצויה, והשאלה היא באיזו דרך נבחר. אם אנחנו תופסים את עצמנו כקטנים וחלשים או חסרי אונים מול מצב מסוים או אדם מסוים - המסכנות, הקוֹרבנוּת, הכעס והתלונות עשויים להיראות לנו טבעיים, כמו קרש ההצלה היחיד שיעזור לנו לעלות ולצוף מתוך החוויה המאיימת הזאת.

אנחנו לא עושים את זה בכוונה, אבל מנגנון ההגנה שלנו יודע שכעס עשוי לעורר במי שעומד מולנו פחד, תשומת לב, או רגשות אשמה – ובכך אולי להשפיע על המציאות לטובתנו. הוא יודע שהַאֲשָמָה של אדם אחר תגרום לנו לחוש בעלי ערך, או לפַחות - טובים יותר מאותו אדם. אנחנו מעדיפים לשלם את מחיר הקוֹרבּנוּת ולחוש שיש לנו כוח מסוים מאשר לוותר לגמרי, ובכך להעצים את תחושת חוסר האונים עד שתהפוך לתחושת אפסות בלתי ניתנת להכלה. למעשה מדובר בתגובה שלנפש שלנו יש סיבות טובות לבחור בה.

המחיר

המחיר הוא כבד. למעשה, ברגע שאנו ממקמים את עצמנו בעמדה של קורבן, אנחנו מחלישים את עצמנו. אנחנו בוחרים להיות אלה שעשו להם ופגעו בהם, ובאופן טבעי – להיות אלה שאפשר להמשיך לפגוע בהם. אנחנו משמרים את התפיסה הזאת גם בעיני עצמנו וגם בעיני אחרים. גבול שמוצב מתוך עמדה כזאת אינו נתפס כגבול אמיתי שיש לכבדו.

בנוסף, מתוך עמדת הקורבן קשה מאוד להשפיע על המציאות ולהניע את הגלגלים, או להגיב לסיטואציה בדרך יעילה. זוהי עמדה שיש בה פסיביות, תגובתיות, וחוויה של חוסר מסוּגלוּת. כאשר בקשה שלנו יוצאת מתוך עמדה קורבנית, היא נשמעת מעורפלת ולא חד-משמעית ואינה מזמינה את השומע להיענות לה. לעתים היא מעודדת בדיוק את ההפך.

בסופו של דבר, ההחלשה המתמשכת הזאת מכרסמת בערך העצמי שלנו, גורמת לנו לסבל, וכאשר היא מחלחלת למערכות היחסים שלנו היא מרעילה אותן ומסיבה להן נזק רב. הכעס, הטינה והתלונות נראים כמו משהו שאנחנו מפנים כלפי האחרים, אבל למעשה אנחנו משגרים אותם אל עצמנו. אנחנו הם אלה שנשארים עם הטעם המריר בפה ומשלמים את כל המחירים הללו.

איך ליצור שינוי?

אז מה צריך לעשות כדי לוותר על עמדת הקוֹרבן ולהתמקם בעמדה שיש בה עוצמה ולקיחת אחריות? ראשית, לשים לב להרגל האוטומטי – ולבחור באופן מודע לפעול אחרת כדי ליצור הרגל חדש. לשם כך עלינו לגלות מהי המשמעות של פעולה מתוך אחריות, עוצמה וזקיפוּת קומה. נדרש לברר מה המשמעות של לפעול אחרת: "איך להגיב?" "האם להגיב?" "איך לומר את זה מתוך עוצמה ולא מתוך קוֹרבנוּת?" וכמובן, צריך ללמוד אוצר מילים פנימי חדש שתואם את ההתנהלות החדשה.

בד בבד עם שינוי ההרגל, כדאי להתייחס גם לרובד הרגשי, שהרי מלכתחילה הרובד הזה הוא שדחף אותנו לאמץ את האסטרטגיה ההיא. נדרש לברר עד כמה אנחנו שלמים עם הפרידה מהעמדה הישנה ומוכנים לה, ולחזק את העוגן הפנימי כדי להפסיק להישען עליה. עלינו לבסס את ההבנה שמגיע לנו שרצונותינו וצרכינו יכובדו, וגם – לגלות שיש בנו עוצמה ויכולת. כך, לאט-לאט, תוך כדי תנועה, תוך כדי ניסוי וטעייה, לגלות דרכים חדשות לחיות מתוכן.

אל המסע הזה צריך לצאת עם אורך רוח, משום שהנפש שלנו נוטה לאחוז בחוזקה באסטרטגיית הקוֹרבן. אם ננסה לגרור את עצמנו משם בכוח בלי ליצור חלופה הולמת להתמודדות עם המציאות, יש סיכוי שנשיג את ההפך; שרק נחזק את הדפוס ונגביר את התסכול שלנו מולו. אם נטפל בדפוס הזה בסבלנות, אם נגלה חמלה והבנה כלפי עצמנו בכל פעם שזה קורה לנו שוב (ושוב), ונבין שאנחנו פועלים כך רק מתוך מצוקה והרגל – נוכל בהדרגה לוותר עליו לטובת דרכי התמודדות חדשות.

לאתר של עירית

בּוֹר עִם תַּחְתִּית

מאת עירית לוי

"יש לי אהבה, ים של אהבה, אפילו יש לי קצת כסף,
אז מאיפה זה בא? מאיפה זה בא? מאיפה בא העצב?"

(מיכה שטרית. ציטוט של "פרדי" מתוך רדיו בלה בלה)

מרגע שיצאנו לאוויר העולם התחלנו להתנסות במגוון רחב של חוויות. חלקן היו נעימות - אך חלקן גם פגעו והכאיבו: מישהו אמר משהו, או צעק עלינו, או התעלם מאיתנו, או עזב בפתאומיות. סביר להניח שאת אותו אירוע שכחנו, אבל האירוע פער בנו בור, והבור נשאר. נשאר פעור – ומלווה אותנו מאז, בתוך מערכות היחסים שלנו, בעבודה, עם חברים, ובכל מקום אליו אנחנו הולכים.

ל"בור" של כל אחד יש שם אחר. יש בור שנקרא "אני לא אהוב", יש בור ששמו "אני לא מספיק טובה", או "אני חסר ערך", או "אני לא ראויה". יש להם, לבורות השונים, גוונים שונים, אבל כולם במהותם דומים זה לזה. כולם קשורים איכשהו לפגיעה בערך העצמי או במידת האהבה העצמית, וכולם מעצבים את האישיות שלנו ואת דרך ההתנהלות שלנו בעולם.

להיות בן אדם זה להיות באופן תמידי במצב של חוסר שלמות

כשנולדנו המערך הנפשי שלנו היה שלם. אירועים כמו האירוע הזה החלו, באופן טבעי, לפעור בורות במארג השלם הזה וליצור חוסר שלמות. חוסר השלמות הזה הוא טבעי ומהווה חלק מ"עסקת-החבילה" של להיות בן אדם נורמלי ואנושי. ברגע שאנחנו מתחילים לחיות, החיים מותירים בנו את רישומם.

יחד עם זאת, לא תמיד קל לחיות עם הרישומים הללו בשלום. לא קל לחוש שלווים ונינוחים בתוך חוויה פנימית של חוסר שלמות. הבור שנפער יוצר תחושה מתמשכת של חוסר, ותחושה מתמשכת של כאב. זמזום שקט ותמידי של חוסר מכאיב.

משום כך, מרגע שנפער בנו הבור, יצא כל אחד מאיתנו למסע לא-מודע שמטרתו למלא את הבור ולהפסיק את אי השקט הזה. אנחנו מחפשים חוויה של אהבה – ומוצאים אותה במערכת יחסים זוגית, ביחסים עם בני משפחה ועם חברים. אנחנו מחפשים חוויה של הערכה – ומוצאים אותה בקריירה מצליחה, בפעילות חברתית כזו או אחרת.

ממלאים את הבור אבל שוכחים לבנות לו תחתית

על פני השטח זה נשמע טוב. היכן מתחילה הבעיה? היא מתחילה כאשר ניסיונות המילוי הללו לא באמת מצליחים להשקיט את הזמזום של אי השקט והכאב. כאשר הם ממשיכים למרות שמצאנו בן זוג ולמרות שיצרנו קריירה מצליחה.

כל זה קורה כאשר אנחנו מכוונים את עצמנו אך ורק למילוי הבור, אבל מבלי לייצר לו תחתית במקביל. ה"תחתית" היא תשתית שתקלוט את אותה חוויה חיצונית. למשל, תחושה פנימית של אהבה עצמית, שתצליח לקלוט ולהחזיק את מה שהחוויה החיצונית של אהבה מעניקה לנו. או למשל, אמונה פנימית של "אני מוצלח" שתקלוט ותחזיק חוויה חיצונית של הצלחה בפרוייקט מורכב בעבודה.

בלעדי אותה "תחתית" כל מילוי יחזיק בדיוק חמש דקות (או שעות, או ימים). מצאנו אהבה, אבל בבסיס, בתוכנו, אנחנו ממשיכים להרגיש לא אהובים, כי ללא תשתית תואמת, ללא "תחתית" של אהבה עצמית, המילוי לא יחזיק מעמד, ולא באמת יספק את החוויה שאנו כמהים לה.

אפשר לעשות תואר ראשון ותואר שני ושלישי, אבל ללא תשתית פנימית של הערכה עצמית לא באמת נחוש ראויים או מוערכים. אפשר להרוויח הרבה מאוד כסף, אבל ללא תשתית פנימית של אותה הערכה עצמית לא נחוש אף פעם מספיק טובים ומוצלחים. 

בונים את התשתית

בכל תהליך פנימי שמכוון לשלמות פנימית - עוסקים בייצור "תחתית" ל"בור": ביסוס של תשתית פנימית שכאשר היא תפגוש ביטויים של אהבה שמגיעים מאדם אחר – היא תספק לנו תחושה שלמה של אהבה. תחושה של מלאות ושלמות - תחושה דומה לזו שהיתה לנו פעם ונעלמה לה.

בתהליך שכזה מתחילים להיגמל לאט לאט מההתמכרות לביטויים חיצוניים של החוויה: מזהים את ביטויי התלות, מסכימים לוותר עליהם, מתחילים לסמוך על משאבי הנפש הפנימיים, על החוסן האישי – ובהדרגה יוצרים מרכז פנימי עצמאי, חזק ובלתי תלוי. בנחישות, בהתמדה ובאומץ.

כאשר ל"בור" כבר יש "תחתית" - אתה יודע בתוך תוכך שאתה אהוב, אתה מאמין שאתה אהוב וגם מרגיש אהוב על ידי הסובבים אותך. הספקות נעלמו. ועכשיו - כבר אין דליפות, כבר אין בזבוז אנרגיה וכבר אין סימני שאלה. יש סנכרון מלא בין החוויה הפנימית לחיצונית. יש שקט פנימי, יש שלווה. יש כאלה שקוראים לזה אושר.

לאתר של עירית