למה זה *טוב* שיש לנו דפוסים?

מאת עירית לוי

אף אחד מאתנו לא אוהב את הדפוסים שלו. לא את הנטייה להלקאה עצמית, או לקורבנות. לא את הביקורתיות כלפי אחרים, את חוסר הסבלנות, את התלותיות, את התוקפנות וכיוצא בזה. כל אחד ונקודות התורפה שלו. כל אחד והמקום שבו הוא תמיד "נופל". אנחנו רגילים, באופן טבעי, להתייחס אל הדפוסים האוטומטיים הללו כאל דבר שלילי, כאל דבר שמקשה על ההתנהלות היומיומית שלנו, ושרצוי להיפטר ממנו כמה שיותר מהר.

כמובן שדפוסים הם משהו שאפשר ושכדאי לנסות ולהשתחרר ממנו, אבל כל עוד אנו בדרך לשם, אפשר לשנות את נקודת המבט שלנו עליהם. מדוע זה חשוב? משום שנקודת המבט החדשה הזאת תהפוך את תהליך השחרור מהדפוסים לקל ופשוט יותר, וגם תוריד לנו אבן כבדה מהלב; כלומר תשחרר אותנו מחוסר שביעות הרצון המתמיד שלנו מעצמנו ומנקודות התורפה שלנו.

נקודת מבט שמגַנה את הדפוסים פוגעת באופן שיטתי בתפיסת הערך העצמי שלנו, וגם מחבלת בניסיונות שלנו להשתחרר מהם ומשאירה אותנו תקועים במקום.

אז איך להביט עליהם?

נקודת המבט האחרת כלפיי הדפוסים מתייחסת אליהם כאל מנגנוני ההגנה שלנו. בעבר, אולי במהלך הילדות או הנעורים, כאשר חווינו חוויה שהתבררה כמפחידה מדי או כמכאיבה מדי עבור הנפש שלנו – סיגלנו לעצמנו דרך התמודדות שתשמור עלינו מפני הפחד או הכאב. אימצנו לעצמנו דרך יעילה להתגונן מפני החוויה.

למשל, נטייה לאחיזה ולתלוּת באנשים אחרים היתה יכולה להתבסס מול חרדה גדולה שהציפה ואיימה לכלות את הנפש, נטייה לרַצות אחרים היתה יכולה להופיע כדי להימנע מכעס וגינוי, אם אלה נתפסו כמאיימים ומפחידים, וכן הלאה. כאשר דרך התגוננות מסויימת התבררה כמועילה עבור הנפש, היא הפכה עם הזמן לכלי שימושי ולהרגל. או למעשה – לדפוס התנהלות קבוע מול החיים.

מדוע זה טוב?

מנגנוני הגנה הם באופן כללי דבר חשוב ונחוץ למערך הנפשי, והיו חשובים עוד יותר במהלך הגדילה וההתבגרות. בלעדיהם הנפש לא היתה יכולה להתמודד עם אתגרי החיים. כאשר גדלנו והתבגרנו וביססנו את עצמנו כאנשים בעולם הזה – הם אִפשרו לנפש, להסיט הצידה את הפחד או הכאב, ולפעול: להתנהל בתוך החיים, לתפקד, להתקדם, לממש מטרות, לבנות וליצור.

גם היום, כאנשים מבוגרים, אנחנו לא יכולים להתנהל כלל ללא מנגנוני הגנה. הדחקה, הכחשה, הסחות דעת, וכל הדפוסים שתוארו - הם כלים נורמליים וטבעיים של כל מערך רגשי. ישנם רגעים בחיים בהם הנפש שלנו חייבת להיעזר בהם. כאשר עולה אימה גדולה, כאשר כאב גדול מציף אותנו - הנפש נדרשת להם, וטוב שהם מתגייסים לעזרתה. בלעדיהם היא היתה עלולה - בסיטואציות מסויימות, קיצוניות יותר או פחות - לקרוס.

אֲבָל

כן, יש אבל. ראשית, למנגנוני ההגנה הללו יש מחיר. "שומרי הראש" שלנו גובים מאיתנו תעריף שלעיתים הוא גבוה ופוגע באיכות חיינו. שנית, לעיתים אנחנו ממשיכים לאחוז במנגנוני ההגנה הללו רק מתוך הרגל או פחד להיפרד מהם, כאשר למעשה הנפש שלנו כבר בוגרת, חזקה ובשלה להתנהל בלעדיהם. וכאשר המחיר הוא גבוה אבל הבשלות לוותר על מנגנוני ההגנה אינה קיימת, אפשר, אם רוצים בכך, לטפח אותה על ידי חיזוק מתמשך וממוקד של המרכז הפנימי. בדרך כלל, חיזוק של הערך העצמי והאהבה העצמית.

עד שזה יקרה, עד שנסכים ונבשיל – חשוב מאוד להביט על הדפוסים כחלק טבעי, לגיטימי ואף חיוני מהמערך הכולל שלנו. חשוב לא לגַנות אותם, או את עצמנו על עצם היותם חלק מאיתנו. אפשר אפילו להודות להם על חלקם החשוב בבניית האדם שהפכנו להיות: בנקודות החוסן שלנו, באיכויות ובכישרונות שפיתחנו בזכות התמיכה שהם סיפקו לנו.

למשל, נטייה לשליטה היא דפוס שעולה בדרך כלל כמנגנון הגנה מפני חרדה, ומספק תחושה של ביטחון זמני מולה. זהו דפוס שעלול להקשות מאוד על החיים ומחירו גבוה, אבל לצד המחיר ניתן לראות שהוא גם זה שאחראי על יעילות והתקדמות מהירים, ועל יכולת התארגנות טובה בתוך החיים. אפשר לבחור לצאת למסע של פרידה ממנו, אבל כל עוד הוא מתקיים, הוא כנראה נדרש ונחוץ לנפש.

בסופו של דבר, כל עוד אנו זקוקים "לשומרי הראש" שלנו, הם ימשיכו להתקיים. וטוב שכך. ברגע שנוכל להסתדר בלעדיהם, ברגע שנסכים, באמת נסכים, לנסות לפגוש את ה"שדים" שמפניהם הדפוסים מגֵנים עלינו, ונתחיל להתחזק מבפנים – נסלול בהדרגה את הדרך להיפרד מהם לשלום. הצעד הראשון, כאמור, הוא לשנות את נקודת המבט עליהם, מנקודת מבט חד צדדית של בוז וגינוי - לנקודת מבט רחבה יותר על מנגנון הפעולה של הנפש, נקודת מבט שמבינה, מקבלת ומשלימה עם תפקידם ועם עצם קיומם בתוכנו.

לאתר של עירית

לוותר על עמדת האַשְׁמָה

מאת עירית לוי

לצד האתגר הלא פשוט של יציאה מ"בור הקוֹרבנוּת", ניצב האתגר של איך לא ליפול לעמדה של "אני אשם" כאשר האדם שלצדנו נופל לבור הקורבנות. עם כל החמלה וההבנה שניתן להפנות אל האדם שלידנו, שמתמודד עם אחיזה בעמדה של קורבן, לא קל להישאר שווה נפש מול הסיטואציה. מה שקורה לרבים מאיתנו ברגעים הללו, זה שאנחנו זולגים לאט לאט, בלי לשים לב, לחוויה ולתחושה של אשמה. זה עלול לקרות בגלל שבאמת מופנית כלפינו עכשיו אשמה, או גם בגלל שאנחנו רגילים, כדפוס אוטומטי, לחוש אשמים: לקחת על עצמנו אשמה שאינה שלנו.

בדינאמיקה בין שני אנשים, במיוחד אנשים הקרובים זה לזה, יכול להתרחש מעין "משחק תפקידים": כאשר האדם שמולנו מתמקם ב"עמדת הקורבן", הוא כביכול מזמין אותנו לדיאלוג. יכולים להיות כל מיני סוגים של הזמנות. למשל: אני מסכנה כי אתה אשם, אני מסכן כי הם אשמים ובבקשה תרחמי עלי, אני מסכן ואת צריכה לעזור לי להפסיק לחוש כך וכן הלאה.

מדוע זה קורה?

לחלק מאיתנו - במיוחד אם בהיסטוריה הרגשית שלנו קיים ההרגל לחוש לא-בסדר או אשמים – ישנה הנטייה האוטומטית לקחת על עצמנו את תפקיד ה"מושיע" - ובעיקר את האשמה. למעשה, להתמקם בעמדה של "אני אשם". החלק הלא מודע שבתוכנו מאמין ש"אם הוא, האדם שמולי, סובל ומסכן - זה אומר שאני לא בסדר", או "שאם מַשהו לא בסדר, זה בטח בגללי".

ואז מה אנחנו עושים? אנחנו מנסים לגרום למי שעומד מולנו להפסיק להיות קורבני ומסכן; "להראות לו את האור", או להרגיע אותו, או לכעוס עליו, או לרחם עליו, וכן הלאה. כאשר למעשה אנחנו מנסים להפסיק את החוויה הפנימית שאנחנו נקלענו אליה. אנחנו מנסים להפסיק את ההתנהגות שמציפה בנו, בעצמנו, תחושה כל כך מטרידה ומאיימת של אשמה.

באופן טבעי, הניסיון הזה לשכנע את מי שמולנו להפסיק להיות קורבן מכניס אותנו למלכוד, משום שאנחנו מנסים לעשות את הבלתי אפשרי: לשנות מציאות חיצונית שאינה תלויה בנו. והמציאות החיצונית ש"מסרבת" להשתנות - משאירה אותנו במצוקה ובתסכול מתמשכים, ובדינאמיקה שלילית עם מי שמולנו.

מה כן אפשר לעשות?

אפשר להפנות, כרגיל, את הפוקוס פנימה, ולהפוך את הסיטואציה הלא פשוטה הזאת להזדמנות עבור עצמנו: ללמוד לוותר על "עמדת האשמה". להיפרד מהתפיסה הפנימית הישנה שאני "אשם" או "לא-בסדר", תפיסה שכפי הנראה התבססה בתוכנו אי שם בראשית חיינו. היא התבססה כדפוס, כאמת פנימית, וכדרך להתנהל מול העולם. כדרך שמחלישה באופן מתמשך את תפיסת הערך העצמי והאהבה העצמית שלנו, ושיוצרת מטענים מיותרים בתוך מערכות היחסים שלנו.

כמו כן, חשוב להפריד בין אחריות לבין אשמה. לעיתים יש לנו חלק ואחריות בסיטואציה, מה שיכול להיתפס כהצדקה אמיתית לחוש אשמים ולא בסדר. ואכן, לעיתים (לא תמיד) נדרש מאיתנו לקחת אחריות בתוך סיטואציה מסויימת. אחריות, אבל בשום פנים ואופן לא אשמה. לא משנה מה עשינו, לא משנה אם טעינו, או פגענו, או נכשלנו, עצם המעשה אף פעם לא הופך אותנו ל-לא-בסדר במהות שלנו, ואף פעם לא הופך אותנו ל"אשמים" באופן בסיסי, או כברירת מחדל. שום דבר לא מוריד מערכנו כבני אדם.

לשנות את ההֶקְשֵׁר

זה אומר, למעשה, לשנות את ההֶקְשֵׁר, ובמקום לנסות לסייע לאדם שמולנו להשתנות – לבחור לסייע לעצמנו, ולכוון לעליית מדרגה בתהליך ההתפתחות האישית: לשחרור של עוד רובד של מה שעומד בינינו לבין תפיסה של ערך עצמי עצמאי שאינו תלוי בדבר. ערך עצמי שאינו תלוי בדעות של אחרים עלינו ולא בתפיסות עצמיות מחלישות.

כאשר שינוי מסוג כזה מתרחש, כאשר אנחנו מצליחים באמת להיפרד מעמדת האַשְׁמָה - מעבר לתחושת החופש והשחרור הפנימי שמתבססים בנו - יכול לקרות גם משהו חיובי בתוך מערכות היחסים שלנו. זה קורה משום שאי אפשר יותר "לשחק איתנו את המשחק" של קורבן ואשם. הוצאנו מהמשוואה את ה"אשם".

זה קורה משום שהמקום שבתוכנו שבעבר שיתף פעולה עם דינאמיקה מסוג כזה, אינו מסכים ואינו יכול יותר לשתף פעולה. משום שאנחנו מאמינים שאנחנו אף פעם לא לא-בסדר ואף פעם לא אשמים. לא אנחנו וגם לא זה שעומד מולנו. אנחנו מאמינים ששום דבר בעולם, שעשינו, שאמרנו, או שמישהו אחר חשב או אמר, לא יכול להוריד מהערך שלנו כבני אדם. תחושת מסכנות וקורבנות של מי שלידנו כבר לא מפעילה בתוכנו את הכפתור הישן ההוא.

לאתר של עירית

לוותר על עמדת הקוֹרבן

מאת עירית לוי

תחושה של מסכנות וקוֹרבּנוּת היא בור עם שוליים חלקלקים שאפשר ליפול אליו בקלות רבה. אין אדם שלא פגש בשלב כזה או אחר את השוליים החלקלקים הללו - והחליק בהם. לפעמים אנחנו שוהים שם רק כמה רגעים, ולפעמים תקופות ארוכות; מנסים שוב ושוב להיחלץ מהבור, או לחלופין – נכנעים לכוח המשיכה הממכר שלו.

לקורבנות יש פנים רבות וביטויים רבים. היא יכולה להיות מופנית כלפי אנשים שאנחנו תופסים כאשמים, או להתבטא רק במערכת היחסים שלנו עם העולם, עם הנסיבות או עם אלוהים, בלי לכלול בה אשמים ספציפיים. היא יכולה לבוא לידי ביטוי כתלונות, מרמור, כעס כבוש או זעם מתפרץ. היא עשויה ללבוש צורה של רחמים עצמיים, תחושה של חוסר מזל מתמשך, הלך רוח של "כל העולם נגדי", או תפיסה שמתייגת דרך קבע אנשים אחרים כרעים ופוגעניים.

זוהי עמדה חמקמקה. לפעמים אנחנו חושבים שזהו: הבנו, למדנו ובגרנו – ולבור הזה לא ניפול שוב, אבל אז אנו מתעוררים יום אחד ומגלים שאנחנו אי-שם בפנים. אם כעסנו ולא הנחנו לכעס, אלא המשכנו להחזיק בו, אם המחשבות על כמה שהאדם האחר לא-בסדר המשיכו להטריד את מנוחתנו, אם מצאנו את עצמנו מתלוננים על משהו או על מישהו, בשקט לעצמנו או באוזני אדם אחר - סימן שזה קרה, שאנחנו שם.

למה זה קורה?

זה נראה כמו משהו ש"קורה לנו", כמו תחושה שמציפה אותנו ושאין לנו שליטה עליה, אבל למעשה זו אסטרטגיה שהנפש שלנו מאמצת כדי להיחלץ ממצוקה רגשית. אם ראינו את הסובבים אותנו משתמשים בה בשלבים מוקדמים של חיינו, הלגיטימציה לשימוש באסטרטגיה הזאת מקבלת משנה תוקף. אנחנו שולפים אותה מארגז הכלים שלנו כאשר אנחנו מנסים להשפיע על מציאות שאינה תואמת את הרצונות, את הצרכים או את הציפיות שלנו.

יש כמובן כמה דרכים להשפיע על מציאות לא רצויה, והשאלה היא באיזו דרך נבחר. אם אנחנו תופסים את עצמנו כקטנים וחלשים או חסרי אונים מול מצב מסוים או אדם מסוים - המסכנות, הקוֹרבנוּת, הכעס והתלונות עשויים להיראות לנו טבעיים, כמו קרש ההצלה היחיד שיעזור לנו לעלות ולצוף מתוך החוויה המאיימת הזאת.

אנחנו לא עושים את זה בכוונה, אבל מנגנון ההגנה שלנו יודע שכעס עשוי לעורר במי שעומד מולנו פחד, תשומת לב, או רגשות אשמה – ובכך אולי להשפיע על המציאות לטובתנו. הוא יודע שהַאֲשָמָה של אדם אחר תגרום לנו לחוש בעלי ערך, או לפַחות - טובים יותר מאותו אדם. אנחנו מעדיפים לשלם את מחיר הקוֹרבּנוּת ולחוש שיש לנו כוח מסוים מאשר לוותר לגמרי, ובכך להעצים את תחושת חוסר האונים עד שתהפוך לתחושת אפסות בלתי ניתנת להכלה. למעשה מדובר בתגובה שלנפש שלנו יש סיבות טובות לבחור בה.

המחיר

המחיר הוא כבד. למעשה, ברגע שאנו ממקמים את עצמנו בעמדה של קורבן, אנחנו מחלישים את עצמנו. אנחנו בוחרים להיות אלה שעשו להם ופגעו בהם, ובאופן טבעי – להיות אלה שאפשר להמשיך לפגוע בהם. אנחנו משמרים את התפיסה הזאת גם בעיני עצמנו וגם בעיני אחרים. גבול שמוצב מתוך עמדה כזאת אינו נתפס כגבול אמיתי שיש לכבדו.

בנוסף, מתוך עמדת הקורבן קשה מאוד להשפיע על המציאות ולהניע את הגלגלים, או להגיב לסיטואציה בדרך יעילה. זוהי עמדה שיש בה פסיביות, תגובתיות, וחוויה של חוסר מסוּגלוּת. כאשר בקשה שלנו יוצאת מתוך עמדה קורבנית, היא נשמעת מעורפלת ולא חד-משמעית ואינה מזמינה את השומע להיענות לה. לעתים היא מעודדת בדיוק את ההפך.

בסופו של דבר, ההחלשה המתמשכת הזאת מכרסמת בערך העצמי שלנו, גורמת לנו לסבל, וכאשר היא מחלחלת למערכות היחסים שלנו היא מרעילה אותן ומסיבה להן נזק רב. הכעס, הטינה והתלונות נראים כמו משהו שאנחנו מפנים כלפי האחרים, אבל למעשה אנחנו משגרים אותם אל עצמנו. אנחנו הם אלה שנשארים עם הטעם המריר בפה ומשלמים את כל המחירים הללו.

איך ליצור שינוי?

אז מה צריך לעשות כדי לוותר על עמדת הקוֹרבן ולהתמקם בעמדה שיש בה עוצמה ולקיחת אחריות? ראשית, לשים לב להרגל האוטומטי – ולבחור באופן מודע לפעול אחרת כדי ליצור הרגל חדש. לשם כך עלינו לגלות מהי המשמעות של פעולה מתוך אחריות, עוצמה וזקיפוּת קומה. נדרש לברר מה המשמעות של לפעול אחרת: "איך להגיב?" "האם להגיב?" "איך לומר את זה מתוך עוצמה ולא מתוך קוֹרבנוּת?" וכמובן, צריך ללמוד אוצר מילים פנימי חדש שתואם את ההתנהלות החדשה.

בד בבד עם שינוי ההרגל, כדאי להתייחס גם לרובד הרגשי, שהרי מלכתחילה הרובד הזה הוא שדחף אותנו לאמץ את האסטרטגיה ההיא. נדרש לברר עד כמה אנחנו שלמים עם הפרידה מהעמדה הישנה ומוכנים לה, ולחזק את העוגן הפנימי כדי להפסיק להישען עליה. עלינו לבסס את ההבנה שמגיע לנו שרצונותינו וצרכינו יכובדו, וגם – לגלות שיש בנו עוצמה ויכולת. כך, לאט-לאט, תוך כדי תנועה, תוך כדי ניסוי וטעייה, לגלות דרכים חדשות לחיות מתוכן.

אל המסע הזה צריך לצאת עם אורך רוח, משום שהנפש שלנו נוטה לאחוז בחוזקה באסטרטגיית הקוֹרבן. אם ננסה לגרור את עצמנו משם בכוח בלי ליצור חלופה הולמת להתמודדות עם המציאות, יש סיכוי שנשיג את ההפך; שרק נחזק את הדפוס ונגביר את התסכול שלנו מולו. אם נטפל בדפוס הזה בסבלנות, אם נגלה חמלה והבנה כלפי עצמנו בכל פעם שזה קורה לנו שוב (ושוב), ונבין שאנחנו פועלים כך רק מתוך מצוקה והרגל – נוכל בהדרגה לוותר עליו לטובת דרכי התמודדות חדשות.

לאתר של עירית

בּוֹר עִם תַּחְתִּית

מאת עירית לוי

"יש לי אהבה, ים של אהבה, אפילו יש לי קצת כסף,
אז מאיפה זה בא? מאיפה זה בא? מאיפה בא העצב?"

(מיכה שטרית. ציטוט של "פרדי" מתוך רדיו בלה בלה)

מרגע שיצאנו לאוויר העולם התחלנו להתנסות במגוון רחב של חוויות. חלקן היו נעימות - אך חלקן גם פגעו והכאיבו: מישהו אמר משהו, או צעק עלינו, או התעלם מאיתנו, או עזב בפתאומיות. סביר להניח שאת אותו אירוע שכחנו, אבל האירוע פער בנו בור, והבור נשאר. נשאר פעור – ומלווה אותנו מאז, בתוך מערכות היחסים שלנו, בעבודה, עם חברים, ובכל מקום אליו אנחנו הולכים.

ל"בור" של כל אחד יש שם אחר. יש בור שנקרא "אני לא אהוב", יש בור ששמו "אני לא מספיק טובה", או "אני חסר ערך", או "אני לא ראויה". יש להם, לבורות השונים, גוונים שונים, אבל כולם במהותם דומים זה לזה. כולם קשורים איכשהו לפגיעה בערך העצמי או במידת האהבה העצמית, וכולם מעצבים את האישיות שלנו ואת דרך ההתנהלות שלנו בעולם.

להיות בן אדם זה להיות באופן תמידי במצב של חוסר שלמות

כשנולדנו המערך הנפשי שלנו היה שלם. אירועים כמו האירוע הזה החלו, באופן טבעי, לפעור בורות במארג השלם הזה וליצור חוסר שלמות. חוסר השלמות הזה הוא טבעי ומהווה חלק מ"עסקת-החבילה" של להיות בן אדם נורמלי ואנושי. ברגע שאנחנו מתחילים לחיות, החיים מותירים בנו את רישומם.

יחד עם זאת, לא תמיד קל לחיות עם הרישומים הללו בשלום. לא קל לחוש שלווים ונינוחים בתוך חוויה פנימית של חוסר שלמות. הבור שנפער יוצר תחושה מתמשכת של חוסר, ותחושה מתמשכת של כאב. זמזום שקט ותמידי של חוסר מכאיב.

משום כך, מרגע שנפער בנו הבור, יצא כל אחד מאיתנו למסע לא-מודע שמטרתו למלא את הבור ולהפסיק את אי השקט הזה. אנחנו מחפשים חוויה של אהבה – ומוצאים אותה במערכת יחסים זוגית, ביחסים עם בני משפחה ועם חברים. אנחנו מחפשים חוויה של הערכה – ומוצאים אותה בקריירה מצליחה, בפעילות חברתית כזו או אחרת.

ממלאים את הבור אבל שוכחים לבנות לו תחתית

על פני השטח זה נשמע טוב. היכן מתחילה הבעיה? היא מתחילה כאשר ניסיונות המילוי הללו לא באמת מצליחים להשקיט את הזמזום של אי השקט והכאב. כאשר הם ממשיכים למרות שמצאנו בן זוג ולמרות שיצרנו קריירה מצליחה.

כל זה קורה כאשר אנחנו מכוונים את עצמנו אך ורק למילוי הבור, אבל מבלי לייצר לו תחתית במקביל. ה"תחתית" היא תשתית שתקלוט את אותה חוויה חיצונית. למשל, תחושה פנימית של אהבה עצמית, שתצליח לקלוט ולהחזיק את מה שהחוויה החיצונית של אהבה מעניקה לנו. או למשל, אמונה פנימית של "אני מוצלח" שתקלוט ותחזיק חוויה חיצונית של הצלחה בפרוייקט מורכב בעבודה.

בלעדי אותה "תחתית" כל מילוי יחזיק בדיוק חמש דקות (או שעות, או ימים). מצאנו אהבה, אבל בבסיס, בתוכנו, אנחנו ממשיכים להרגיש לא אהובים, כי ללא תשתית תואמת, ללא "תחתית" של אהבה עצמית, המילוי לא יחזיק מעמד, ולא באמת יספק את החוויה שאנו כמהים לה.

אפשר לעשות תואר ראשון ותואר שני ושלישי, אבל ללא תשתית פנימית של הערכה עצמית לא באמת נחוש ראויים או מוערכים. אפשר להרוויח הרבה מאוד כסף, אבל ללא תשתית פנימית של אותה הערכה עצמית לא נחוש אף פעם מספיק טובים ומוצלחים. 

בונים את התשתית

בכל תהליך פנימי שמכוון לשלמות פנימית - עוסקים בייצור "תחתית" ל"בור": ביסוס של תשתית פנימית שכאשר היא תפגוש ביטויים של אהבה שמגיעים מאדם אחר – היא תספק לנו תחושה שלמה של אהבה. תחושה של מלאות ושלמות - תחושה דומה לזו שהיתה לנו פעם ונעלמה לה.

בתהליך שכזה מתחילים להיגמל לאט לאט מההתמכרות לביטויים חיצוניים של החוויה: מזהים את ביטויי התלות, מסכימים לוותר עליהם, מתחילים לסמוך על משאבי הנפש הפנימיים, על החוסן האישי – ובהדרגה יוצרים מרכז פנימי עצמאי, חזק ובלתי תלוי. בנחישות, בהתמדה ובאומץ.

כאשר ל"בור" כבר יש "תחתית" - אתה יודע בתוך תוכך שאתה אהוב, אתה מאמין שאתה אהוב וגם מרגיש אהוב על ידי הסובבים אותך. הספקות נעלמו. ועכשיו - כבר אין דליפות, כבר אין בזבוז אנרגיה וכבר אין סימני שאלה. יש סנכרון מלא בין החוויה הפנימית לחיצונית. יש שקט פנימי, יש שלווה. יש כאלה שקוראים לזה אושר.

לאתר של עירית

אַהֲבָה שְׁלֵמָה

מאת עירית לוי

"...היא היתה זו שאמרה לי: "את לא מאמינה, אליזבת, שבכל אחד מאיתנו קיים היטלר?". היא ואני הבנו בגיל צעיר מאוד שאם אנחנו רוצים להפוך לאנשים טובים ומעניקים, זה תלוי בעיקר באומץ שלנו להביט בפוטנציאל השלילי שלנו. כי בכל אחד מאתנו קיים גם הפוטנציאל להפוך לאמא תרזה."

ד"ר אליזבת קובלר-רוס מתוך 'המוות חשוב לחיים'.

אהבה עצמית היא אחד הדברים שאני כמהה לו בתוך מסע ההתפתחות הפנימית, אחד הדברים שאני מאמינה שכולנו כמהים לו - ושמהווה אבן דרך חשובה וחיונית בכל תהליך, לא משנה לאן נרצה בסופו של דבר להגיע. אהבה שמאפשרת לנו לחיות בשלום עם עצמנו, ובהתאמה מדויקת להפליא, לחיות בשלום גם עם העולם.

אני לא מתכוונת למחשבה הראשונה שעולה בנו למשמע המושג 'אהבה עצמית'. אני לא מדברת על לאהוב את עצמנו כי אנחנו טובי לב, ומוכשרים וחכמים - אלא לאהוב את עצמנו כי אנחנו מי שהננו באמת: החלקים היפים והמוארים שבנו לצד נקודות התורפה והאזורים האפלים שבתוכנו. אהבה שלמה שמתייחסת למכלול שאנחנו.

אהבה שכזאת מאפשרת לנו לחיות בשלום עם עצמנו. כי אם אנחנו מקבלים את האזורים האפלים - כבר אין מה להסתיר ואין ממה להתבייש. אין צורך לחוש אשמה או מבוכה, אין אל מה להתנגד ואין שום דבר בפנים שצריך לריב איתו. לא בפנים, ולכן גם לא בחוץ.

מסתכלים לעצמנו בעיניים

איך עושים את זה? כאן נכנס לתמונה האומץ שמוזכר בציטוט שבפתיחה. מעזים להכיר בצדדים הללו. מפסיקים להתכחש אליהם. מפסיקים להעמיד פנים שהם לא שם. מפסיקים לגַנות אותם, מפסיקים להתאפק לא לכעוס ולא להתפרץ ולא לקנא ולא להתעצל בשביל לא להיחשב בעיני עצמנו או בעיני אחרים "אדם רע", בשביל לא להיות "אדם קנאי" או "שתלטן" או "אנוכי" או "תלותי". כל אחד וה"רע" הבלתי נסלח שלו.

הכוונה כמובן איננה לטפח את אותו פוטנציאל שלילי אלא ללמוד לווסת אותו. אבל הניסיון מראה שבלתי אפשרי לשנות משהו מתוך התנגדות ושנאה אליו, ושההתנגדות יוצרת בדיוק את ההיפך. בנוסף, זוהי טעות לאהוב את החלקים ה"טובים" ולנסות לשנות את החלקים ה"לא-טובים" כדי שנוכל לאהוב גם אותם. הרי לעולם לא נהיה מושלמים. ואם נחכה שהכל ישתפר, יתוקן וילוטש - לעולם לא נאהב את עצמנו.

המרכיב הראשון בתהליך, אם כך, הוא הכרה. הכרה בכל החלקים - בפשטות, בכנות ובאומץ. המרכיב השני, שבלעדיו לא ניתן להתקדם, הוא קבלה שמבוססת על חמלה. נדרש לפתח ולטפח את "שריר" החמלה: את היכולת להביט על החולשות שלנו, על נקודות התורפה ועל הדפוסים בעיניים מבינות ואוהבות, ולא בעיניים שופטות ומבקרות.

מרכיבים משקפיים של חמלה

איך מחזקים את "שריר" החמלה העצמית? מתחילים להכיר בכך שאף אחד מאתנו אינו אשם בדפוסים שלו. לכל התנהגות שאימצנו, גם אם היום היא נתפסת כ"שלילית", היה תפקיד חשוב בהגנה על המערך הרגשי שלנו. לא אימצנו את אותו דפוס כי אנחנו אנשים "רעים" או לא מספיק טובים - אימצנו אותו על מנת לשרוד מבחינה רגשית.

למשל, התנהגות 'שתלטנית' יכולה היתה להופיע על מנת לספק חוויה של ביטחון - אם נסיבות החיים יצרו בנו חרדה מתמשכת. התנהגות ביקורתית כלפי אחרים יכולה היתה להתבסס על מנת לספק חוויה של ערך עצמי - אם נסיבות החיים חבטו שוב ושוב בערך העצמי שלנו, וכן הלאה. אין דפוס שאין לו הסבר מסוג כזה - שיכול לסייע לנו לאמץ מבט רך כלפי עצמנו ולהבין לליבנו.

ברגעים מסויימים במהלך החיים שלנו, גיבוש הדפוס היה האופציה היחידה. הוא היה כמו לבחור אם לחיות או למות. דפוסים כאלה הגנו עלינו מפני מוות רגשי, ולעיתים מפני איבוד עצמנו לדעת מול התנסות שנתפסה כמפחידה בצורה בלתי נסבלת. אני מאמינה שזו הסיבה היחידה שבגללה המערך הרגשי שלנו "הסכים" לשלם את המחיר הכבד של אימוץ דפוס, ושל חיזוק הפוטנציאל השלילי על פני החיובי.

גינוי עצמי של אותו פוטנציאל שלילי מהווה עצימת עיניים אל מול הדפוס, אבל בעיקר מהווה עוול גדול שאנו עושים לעצמנו. השינוי, אם נרצה בו, יוכל להתחיל רק מהבנה אמיתית ועמוקה של כל בחירה - מודעת ולא מודעת - שעשינו במהלך חיינו. הוא יוכל להתחיל בזכות מבט נדיב וסובלני כלפיי החולשות, הפחדים והכאבים שחווינו לאורך השנים, כלפיי כל היבט והיבט של האישיות שלנו שהתגבשה והתעצבה אל מול אותם פחדים, כלפיי הילדים שהיינו שעשו כל שביכולתם כדי לחוש בטוחים ומוגנים.

כאשר מאמצים את נקודת המבט הזאת באופן מתמשך - לומדים חמלה עצמית. חמלה שמאפשרת לנו לצאת למסע של חיזוק המשאבים הפנימיים על מנת שנוכל לחוש בטוחים ומוגנים גם ללא הדפוסים. חמלה שמאפשרת לנו לחיות במלוא הפוטנציאל החיובי שלנו. שמאפשרת לנו ללמוד אהבה שלמה. אהבה לעצמנו – ובזכות כך גם אהבה לכל אדם באשר הוא.

לאתר של עירית

בְּיָד רַכָּה

מאת עירית לוי

"...כמו אבן כבדה, מונחת על אוצר,
כדי להזיז אותה, אשיר לה מנגינה שקטה,
ואחכה..."

(אביתר בנאי בשיר 'אב הרחמן')

אנו חיים בתוך תפיסת עולם שמעודדת משמעת עצמית. תפיסה לפיה על מנת לשנות משהו שקשה לנו לשנות, על מנת לנוע קדימה - אנחנו צריכים להפעיל כוח. לסמן מטרה, לגייס כוחות, ויאללה להסתער. להתאמץ, להשתדל, להתגבר על המנגנונים האוטומטיים ששולטים בנו – ולנצח את עצמנו.

איך מזיזים אבן כבדה שמונחת על אוצר? דוחפים חזק. זו הנטייה הטבעית של כולנו. רק מה – זה לא יעיל. זה לא באמת עובד. ככה אי אפשר ליצור שינוי. ככה אי אפשר לרדת במשקל, או לשכוח מישהו שאוהבים אבל לא עושה לנו טוב, או לעזוב מקום עבודה שבו אין לנו סיכוי להתקדם אבל הוא מוכר ובטוח.

למה זו לא הדרך?

מדוע זה לא יעיל? ראשית, דרך התנהלות שכזאת מחלישה אותנו מאוד. כאשר אנחנו מפעילים שרירים נגד עצמנו כדי לעשות משהו שלא הולך לנו בקלות – אנחנו מתנגדים לעצמנו. מלחמה היא דבר מחליש. יש בה גינוי עצמי, ויש בה כעס גדול שמופנה פנימה.

שנית, הטקטיקה הזאת מרחיקה אותנו מעצמנו וגורמת לנו לאטום אוזניים ולא להקשיב ללב או לאינטואיציה. אם יש משהו שאנחנו נמנעים ממנו בצורה כל כך ברורה – פרידה, תהליך הרזיה, שינוי מקום עבודה, הרשמה ללימודים וכדומה - כנראה שהוא מעורר בנו קושי שמבקש התייחסות. כנראה שיש שם משהו מפחיד, מכאיב, או מאיים שמבקש ריפוי ושחרור, ולא התעלמות ודיכוי. אם אנחנו מתעלמים מהאיתות הפנימי הזה - אנחנו למעשה מנתקים ערוץ של תקשורת פנימית עם עצמנו.

ולבסוף, אם יש משהו שמאוד מפחיד אותנו לעבור, למשל לקום ולצאת מתוך מערכת יחסים לא בריאה, אם נדחק את עצמנו לקיר ונכריח את עצמנו להיפרד - הפחד מהפרידה רק יתעצם ויגדל, וכתוצאה מכך יהיה לנו עוד יותר קשה לקום וללכת. במקום למוסס את הפחד אנחנו רק נעצים אותו. זה נכון במקרה של פחד מכל סוג אחר בכל אחת מהחזיתות בחיינו. על פני השטח זה יראה כאילו אנו פותרים את הבעיה, אך למעשה אנחנו מעצימים את הגורם לה, ובכך מחריפים אותה.

זה בסדר שזה קורה לנו

תפיסת העולם של הפעלת כוח ומשמעת עצמית על מנת לנוע היא מאוד טבעית והיא חלק מהמנגנון האנושי של כולנו. אנחנו מניחים שאם לא נפעל בקשיחות, בנחישות וביד קשה – לא נצליח לקפוץ מעל המשוכה ולא נשיג את מה שאנחנו רוצים. לא נצליח להרים את האבן הכבדה.

יותר מזה – זה עשוי להיות מאוד מפחיד להפסיק לדחוף ולהאיץ בעצמנו. ישנו הפחד שאם נרפה – נירדם, נפסיק לעמוד על המשמר, ואז – מה שאנחנו כל כך כמהים לו לא יקרה לעולם. ישנו גם הפחד שאם נרפה – אנשים אחרים יחשבו שאנחנו חלשים, או לא רציניים, או "לא-בסדר" כי אנחנו לא מתאמצים. לא פשוט לוותר על הפעלת השרירים הזאת.

שרים לה מנגינה שקטה

אז איך כן? איך מזיזים את האבן הכבדה? קודם כל - מפסיקים לדחוף חזק. מפסיקים לנקוט יד-קשה כלפי עצמנו ומחליפים אותה ביד-רכה. מסכימים לקבל את העובדה שיש עיכוב, ושמול הנושא הזה קשה לנו לנוע ולפעול. ושזה בסדר, ושמותר לנו לעצור ולחכות. ושעד כמה שזה נשמע מוזר, בטווח הארוך דווקא אי-ההסכמה לעצור תיצור עיכוב, ואילו ההסכמה לעצור היא זו שתיצור את ההאצה ותאפשר בסופו של דבר את ההתקדמות.

חשוב לזכור שלעבור למדיניות של יד רכה אין פירושו לוותר על המימוש, אלא רק לשנות את הטקטיקה. כך שלמעשה ממשיכים לשאוף לשינוי אבל מפסיקים לדחוק בעצמנו. שומרים על איזון עדין בין נחישות ליצור שינוי, לבין חמלה ורכות כלפי הקושי, כלפי הכאבים והפחדים ששוכנים בפנים ושיוצרים את העיכוב ואת ההימנעות מהשינוי.

מתחזקים מבפנים

אחרי שעצרנו אפשר להתפנות לטפל בנחת בגורם להימנעות. בנחת ובחמלה. אם מדובר בפחד מפרידה - במקום ללחוץ על עצמנו להיפרד, מחזקים את הערך העצמי עד למצב בו פרידה תחווה כאפשרית ולא ממוטטת. אם מדובר בהימנעות מהרזיה - במקום לכפות על עצמנו משטר אכילה נוקשה, מחזקים את הקבלה והאהבה העצמית, או את ההסכמה להיראות ולהתהלך בעולם ללא חומות של הגנה – עד שהשלת הקילוגרמים מתאפשרת בקלות. וכן הלאה.

ואז, רק לאחר שהגענו לבשלות פנימית אמיתית, השינוי החיצוני יכול לקרות. לעיתים הוא פשוט קורה מעצמו ולעיתים אנו מגלים שהוא צריך שניתן לו קצת תנופה. זהו הרגע שבו נדרש לשזור בתוך החמלה והרכות – גם את הנחישות.

הנחישות יכולה ללבוש צורות שונות. לעיתים אנו נדרשים לאזור אומץ כדי לעשות את הצעד הראשון והמפחיד. לעיתים אנו נדרשים להשקיע ביצירת הרגלים חדשים או תכנית פעולה מובנית. אבל כאן כבר לא מדובר בהפעלת שרירים. המערך הפנימי שלנו כבר מוכן ומזומן ועכשיו הגיע תורו של המעטה החיצוני להצטרף.

כאשר הפנים בשל, החוץ יכול להצטרף אליו וליישר איתו קו בקלות יחסית. ואז השינוי מרגיש נכון והרמוני, והוא עמוק ומבוסס. האבן מתחילה סוף-סוף לנוע. בזכות הרכות. בזכות הנחישות. בזכות הקסם של השילוב בין שתיהן.

לאתר של עירית

והרשוּת נתוּנה

מאת עירית לוי

הכמיהה העמוקה ביותר שלנו, כילדים, היתה שתהיה לנו רשות; רשות להיות בדיוק מי שאנחנו בכל רגע נתון. רשות להעדפות שלנו, לנטיות הטבעיות שלנו, וגם רשות לחולשות שלנו ולנקודות התורפה שלנו. רצינו שכל דבר שנהיה, נחשוב או נרגיש יהיה לגיטימי. שנוכל לטעות, לפחד, לקנא, לאכזב, לכעוס ולהכעיס – להיות בדיוק הילד שהיינו - ועדיין להיחשב "בסדר".

אבל העולם, בלי שום כוונה רעה, לא ידע לספק לנו את התחושה הזאת, בטח שלא בצורה מושלמת. כי בעולם הגשמי בו אנו חיים קיימת באופן טבעי גם שיפוטיות. יש בו "טוב" ו"רע". "בסדר" ו"לא-בסדר". "נוח" ו"לא-נוח". "נעים" ו"לא-נעים". והאנשים שסביבנו גם אם הם אהבו אותנו בכל ליבם, גם הם לא ידעו לספק מענה לכמיהה הזאת. בלי לשים לב הם הפכו להיות חלק מהעולם, ואהבו אותנו בתנאי שהיינו "בסדר".

אותה הכמיהה בדיוק

ולכן, עד היום, הכמיהה העמוקה ביותר שלנו, כאנשים בוגרים, נשארה אותה כמיהה: שתהיה לנו רשות. עם השנים היא הלכה וגדלה. וכשלא קיבלה מענה - הפכה אט אט לכאב, לתסכול ולאי שקט מתמשך. כל אלה עדיין מחפשים מענה. עדיין ממתינים בתוכנו.

ובינתיים, בלי לשים לב, עשינו יד אחת עם העולם ולמדנו לדבר, לחשוב ולהרגיש במונחים של "טוב" ו"רע". השיפוטיות חלחלה אל תוכנו ואנו הפכנו להיות שיפוטיים בעצמנו. נטמע בנו ההרגל לחפש מה לא בסדר, מה לא מספיק טוב, ומה חסר. לאט לאט גם אנחנו הפנינו לעצמנו עורף. התרגלנו לפסול, לבקר ולשפוט בחומרה כל רגש, מחשבה ופעולה שלנו, ומן הסתם – גם של אחרים.

וכך מצאנו את עצמנו לכודים בין כמיהה לקבלה ללא תנאי - לבין ההרגל החדש שנטמע בנו לשפוט את עצמנו. מצאנו את עצמנו נקרעים בין שני כוחות פנימיים חזקים: בין כמיהה לקבל חיזוק - לבין הרגל מחליש. הרגל שפוגע באהבה ובהערכה שלנו לעצמנו. הרגל שמחבל בשמחה הטבעית ובחיוניות שלנו. מעכב את הצמיחה שלנו, את היכולת לנוע קדימה בכל תחום שהוא, ובאופן כללי - מסב לנו סבל רב.

יש פתח יציאה

אפשר לצאת מהמלכוד הזה, אבל אנחנו יכולים לעשות זאת אך ורק במו ידינו. אנחנו מחכים, באופן טבעי, שהעולם יעשה את זה, אבל היום, משבגרנו, אנחנו היחידים שיכולים לתת מענה לכמיהה להיות "בסדר", להיחשב "בסדר". אף אחד מלבדנו כבר לא יכול באמת להוציא אותנו לחופשי מהמלכוד הזה, מהכלא הפנימי שלנו.

גם אם במקרה יבוא היום מישהו שיש בו נדיבות וחמלה – בן זוג, בוס, או חברה טובה - וייתן לנו רשות להיות בדיוק מי שאנחנו – עדיין, מכוח ההרגל, בסופו של יום נמשיך לגנות ולהלקות את עצמנו. זה יהיה נעים לרגע לשמוע ולדעת כיצד הם תופסים אותנו, אבל לא חזק מספיק כדי לשנות את ההתניה הפנימית, את מה שלמדנו והעתקנו מהסביבה באופן שיטתי שנים רבות קודם לכן.

הדרך היחידה, אם כך, היא להפסיק לחכות שהרשות תגיע מבחוץ ולהתחיל לספק אותה מבפנים. זה לא פשוט וזה לא קורה ברגע אחד, אבל זה אפשרי וזה מתגמל מאוד. יש שני דברים שאפשר לעשות לשם כך. אחד, זה לשנות את ההרגל. ושתיים, זה להפסיק לפחד.

כוחו של הרגל

קודם כל ההרגל. אפשר להתחיל להתרגל לתת לעצמנו רשות. לדבר לעצמנו יפה, בנועם, ולא באלימות. "פישלתי – מותר לי". "שכחתי למרות שהבטחתי– זה בסדר". "קינאתי – לגיטימי, אני בן אדם". שנאתי. פחדתי. נכשלתי. דיברתי יותר מדי. לחצתי. הפגתי חוסר ביטחון. הייתי עסוק במה חושבים עלי. הכל מותר, הכל לגיטימי, הכל בסדר. מתרגלים לתת רשות, באופן נחוש, עקבי ומתמשך.

בהתחלה זה מרגיש מוזר, לעיתים זה נשמע מלאכותי ולא אמיתי – אבל רק כך מתחילים לעשות את ההיפוך ולסלול את הדרך למתן מענה לכמיהה הישנה והעמוקה ההיא. מטמיעים שפה פנימית חדשה. קצת אחר כך מתחילים להרגיש את אנחת הרווחה הפנימית שמתפשטת בנו כשפתאום מותר לנו להיות אנחנו, בדיוק בדיוק מי שאנחנו, מבלי להעמיד פנים ומבלי לזייף. נושמים לרווחה ומתחילים להרגיש את הדריכות רבת השנים מתפוגגת.

לתת רשות לכל הדברים הללו - זה לא אומר שאנחנו משלימים עם זה שהם בהכרח יישארו כך, וזה לא אישור להתיר כל רסן. זה גם לא אומר, כפי שנדמה לנו בטעות, שבעצם מתן הרשות נקבע את עצמנו באותו המקום. זה רק אומר שאנחנו נותנים לעצמנו מרווח נשימה להיות. להיות עם מה שיש כפי שיש. וזה בפני עצמו מאפשר לנו - או להשלים עם הדברים ולקבל אותם, או להצליח לשנותם. משום שרק כאשר יש לנו רשות להיות מי שאנחנו - אנחנו יכולים להתחיל לסלול את הדרך אל מי שנרצה להיות.

להביט לפחד בעיניים

אבל מסתבר שלא מספיק לשנות את ההרגל. השינוי האמיתי והעמוק לא יכול להתרחש רק ברמה של החשיבה וההרגל. מאחורי ההרגל יש עולם רגשי שלם שמחזיק ומשמר אותו. יש שם פחדים, ויש שם לא מעט כאב. עבור אנשים שונים הצורך לתת רשות להיות מי שהם מעלה פחדים מסוגים שונים. רובם סובבים סביב הקושי לעמוד מול העולם השיפוטי והביקורתי ולהגיד "אני חושבת שאני דווקא בסדר". מפחיד לקבל ביקורת, מפחיד "לחטוף", מפחיד להציג לראווה נקודות תורפה וחולשה ולהגיד "כן, נכון, זה מי שאני".

לכן, במקביל להטמעת השפה החדשה של מתן הרשות כדאי להקדיש גם תשומת לב אל הפחדים הללו: להכיר בהם, להסכים לפגוש אותם, ולהסכים להרגיש אותם. העבודה עם הפחד מאפשרת למוסס חלק ממנו, ולהתחזק מולו. היא מאפשרת להיות עם הפחד מבלי שהוא ישתק אותנו ויפריע לנו לתת לעצמנו רשות מול העולם.

כדאי לעבוד על שני הרבדים הללו במקביל: על ההרגל ועל העולם הרגשי. כאשר אנו עושים זאת - אנו מתחילים לפלס לעצמנו את נתיב היציאה מהכלא הפנימי הזה. מתן הרשות הפנימי הופך אט אט מהרגל טכני למשהו שהוא חלק מאיתנו, לטבע פנימי חדש ואמיתי שלנו. אנו חשים פחות כבולים, פחות דרוכים, ויותר נינוחים ושמחים. הרשות נתונה לנו.

לאתר של עירית

לִבְלוֹע כָּל יוֹם מָנָה קְטַנָּה שֶׁל רַעַל

מאת עירית לוי

אחד הדברים שכל אדם כמה לו זה לאהוב את עצמו; לבסס חוויה פנימית של אהבה והערכה, חוויה עצמאית שאינה תלויה בחיזוקים מבחוץ. אנחנו עובדים קשה מאוד בשביל לממש את הכמיהה הזאת. חלקנו עושים זאת לבד, עם עצמנו, באופן אינטואיטיבי תוך כדי החיים, וחלקנו נעזרים מפעם לפעם בליווי של איש מקצוע.

אנחנו בונים בסבלנות נדבך על גבי נדבך: מנסים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, משתדלים להיגמל מהתמכרות לחיזוקים מבחוץ, מתאמצים להיגמל מהצורך "להקטין" אנשים אחרים על מנת לחוש בעלי ערך, ולהשתחרר מההרגל לרצות אחרים על מנת שיאהבו אותנו. כך אנו מניחים לבנה על גבי לבנה, ובעבודה יומיומית מאומצת, שנמשכת לעיתים שנים רבות - אנחנו משתדלים לחזק את עמוד השדרה שלנו.

ואז – בכלל בלי להיות מודעים לכך - מקלקלים את כל מה שעשינו. בהיסח דעת ומתוך הרגל אוטומטי אנו עושים פעולה אחת קטנה, יומיומית, שממוטטת את כל מה שעמלנו לבנות ולבסס. הפעולה ההרסנית הזאת היא ההלקאה העצמית. לאותה הלקאה עצמית - שנראית לעיתים כמו הרגל קטן ולא מזיק – יש השפעה מרחיקת לכת על הנפש שלנו.

רעל שנוגס בערך העצמי

מדוע? מכיוון שהלקאה עצמית היא הרגל מאוד מחליש. זוהי פעולה שמבססת ומשמרת את התפיסה שיש בנו משהו שהוא לא בסדר, שראוי לגינוי, ושהוא לא מספיק טוב. למעשה - זה כמו לבלוע כל יום מנה קטנה של רעל. אמנם מנה קטנה, מנה שלא תהרוג אותנו ולא תיצור אפקט מיידי, אבל לאורך זמן היא תחליש ותכלה את גופנו.

הלקאה עצמית פועלת באופן דומה. בכל פעם שאנחנו מדברים על עצמנו באופן "מקטין" אנחנו מטפטפים אל תוך המערך הרגשי שלנו רעל שמחליש ומכלה את הערך העצמי שלנו. את אותו הדבר שאנו כה עמלים לבנות. יהיה קל להמחיש את עומק ההשפעה של ההרגל, ואת גודלו של העוול, אם נדמיין לעצמנו ילדה קטנה בת ארבע מדברת אל עצמה באופן הזה.

בואו נתאר לעצמנו שבמהלכו של יום שלם אחד אותה ילדה תטפטף לעצמה, בטון כועס ומאשים, את המילים הבאות: "איזו פחדנית את! תטפסי כבר על העץ", "איזו דפוקה אני, איך הרסתי את הציור הזה", "למה אני לא יכולה להתאמץ לקפוץ יותר גבוה?", "אני ילדה רעה, הפרעתי לאמא! מגיע לי עונש", וכן הלאה וכן הלאה. עוד טיפה ועוד טיפה של רעל.

עבור ילדה קטנה ותמימה זה נשמע כמו עוול גדול. העניין הוא שלעצמנו אנחנו עושים במו ידינו בדיוק את אותו העוול. אנחנו מדברים אל עצמנו כמו שלא היינו מסכימים שאף אדם בעולם ידבר אל ילד שלנו. אנחנו נותנים לעצמנו על הראש מכה ועוד מכה מבלי לשים לב כמה המכות הללו מכווצות את ההוויה שלנו.

רעל שמקבע דפוסים

בעיה נוספת שיוצרת ההלקאה העצמית היא קיבעון של דפוסים. כל התנהגות וכל הרגל שאנחנו רוצים לשנות - ואנחנו מלקים את עצמנו לגביו - אנחנו רק מחזקים: ביישנות, נטייה לדחות דברים, נטייה לאחר, התפרצויות זעם, וכן הלאה. כל ביטוי של גינוי עצמי הוא כמו עוד מסמר שמקבע את הדפוס בתוכנו. אנחנו לכודים באשליה שאם נלקה את עצמנו, שאם נכעס וננזוף בעצמנו – נדחוף את עצמנו  קדימה, ונשחרר סוף סוף את הדפוס. אבל זו כאמור – אשליה.

למה אנחנו ממשיכים עם זה?

כאן אפשר לשאול: מול כאלה השלכות, מול שני מחירים כה גדולים – פגיעה חמורה בערך העצמי, וקיבעון של דפוסים - מדוע שלא נרצה להפסיק מיד את ההרגל? מדוע שנרצה לשמר אותו? שימור ההרגל נעשה ללא כוונה ובאופן לא מודע, ויש לזה סיבה טובה. יש משהו מאוד מאיים ומפחיד בויתור עליו. חלק אחד בנו מאוד רוצה להיפטר מההרגל. חלק אחר בנו מבועת מעצם הרעיון.

מה כל כך מפחיד? ראשית, מפחיד להרפות את האחיזה בשוט משום שנדמה לנו שאם ניתן לעצמנו מנוח נאבד שליטה על עצמנו לגמרי. נדמה לנו שאם נעצור את המאמצים לטפס בהר נידרדר אחורנית, ניכנס לאופוריה ואז לעולם לא נצליח לשנות את הדפוס. עבור חלקנו ההרפיה נתפסת כמתן לגיטימציה להמשיך להתנהל בדרך הלא רצויה.

הדבר השני שכל כך מפחיד אותנו הוא עצם השינוי. בני אדם מפחדים להשתנות. שינוי כרוך במפגש עם רגשות מכאיבים ששקעו בנו במהלך השנים. הראש החושב שלנו רוצה שנשתנה ודוחף אותנו לשם, אבל המערך הרגשי שלנו, שיודע שהוא זה שיצטרך לעשות את העבודה המכאיבה, מתנגד. כאשר עולה הרעיון לשינוי הוא שולח מיד את שומרי הראש שלו, את מנגנוני ההגנה של הנפש. הלקאה עצמית היא אחד מהמנגנונים האוטומטיים הללו.

אז איך בכל זאת מפסיקים את זה?

על מנת לשחרר את ההרגל הזה אנחנו צריכים קודם כל לרצות: אנחנו צריכים להבין לעומק את המנגנון האנושי שפועל כאן, את עומק האשליה שאנו לכודים בה, ואנחנו צריכים להכיר במחירים הכבדים של ההרגל, בייחוד במכת המחץ לערך העצמי שלנו. להכיר בכך שאנו נותנים יד לשומרי ראש שבמהלך עבודתם גם מרעילים אותנו ופוגעים קשות ביכולת שלנו לאהוב את עצמנו.

אחרי שהראש שלנו השתכנע נדרש לשכנע גם את הלב. כלומר לשכנע את המערך הרגשי שלנו לוותר על מנגנוני ההגנה שלו. בהדרגה, בעדינות ובסבלנות. ליצור בו תחושה של חוסן וביטחון שיאפשרו לו לוותר על שומרי הראש הללו. כאשר שניהם משתכנעים, הראש והלב, אנחנו יכולים להתחיל לסלול את הדרך לשינוי. הן לגמילה מן ההרגל המחליש, והן לשינוי של כל דפוס שנרצה.

לאתר של עירית

מַה אַתָּה לֹא רוֹצֶה שֶׁיֵּדְעוּ עָלֶיךָ

מאת עירית לוי

לכל אחד מאיתנו היה רגע מסוים בחיים בו הוא החליט באופן לא מודע ש"אסור" לו להיות משהו. שאם הוא יעז להיות לרגע אגואיסט, או אגרסיבי, או נודניק – זה יהיה "מסוכן" מדי - כי אמא או אבא או מישהו אחר חשוב ומשמעותי יגנה את התנהגות הזאת או יגיב בצורה לא נעימה. אותה החלטה יצרה פחד גדול לבטא את אותו פן באישיות, והתנגדות פנימית עזה אליו.

מצד אחד ברור שלא נרצה לעודד ולטפח בתוכנו את החלקים השליליים והלא-חברתיים. אם יש בנו פן אגואיסטי היינו רוצים דווקא ללמוד לעדן אותו. מצד שני - וזו הנקודה המהותית כאן - אנחנו רוצים לפעול מתוך חופש בחירה. אנחנו רוצים להיות 'אנשים מתחשבים' מבחירה ולא אנשים שחייבים להיות מתחשבים - כי הם פוחדים עד אימה להיחשב אגואיסטים. לפעול מתוך חופש ולא מתוך אין-ברירה: לבחור בעצמנו מי להיות - במקום שהפחד יבחר עבורנו.

הכל אפשר להגיד עלי, אבל לא שאני קמצן!

איך מגלים מה זה ה"משהו" או "המישהו" הזה שאין לנו חופש להיות? בודקים מהו תיאור האופי שאנחנו הכי סולדים ממנו. מהי התכונה שאנחנו הכי לא אוהבים אצל אחרים, תכונה שרק המחשבה שאנשים אחרים יחשבו עלינו ככאלה, מעוררת בנו חלחלה או עלבון גדול. קמצנות, קטנוניות, חוסר-אמינות, אטימות, רברבנות. לכל אחד יש התכונה, או כמה תכונות, שהן בבחינת מוּקצוֹת. 

אם נבחן קצת את עצמנו מול אותה תכונת אופי, נגלה שאנחנו משקיעים הרבה אנרגיה בכדי להיות בדיוק ההיפך הגמור ממנה. נגלה שלמעשה אנחנו "עובדים" ב-לשכנע את העולם ואת עצמנו שאנחנו מאוד-נדיבים, או מאוד-ישרים, או רגישים, או טובי לב, וכדומה. אנחנו נגלה שהרבה מהפעולות ה-כביכול טריוויאליות שלנו מיועדות למעשה על מנת ליצור מסכה מאוד ספציפית.

מי זה מסתתר מאחורי המסכה?

למשל, אדם שאין לו חופש להיות אגרסיבי, ישקיע את מאמציו ביצירת מסכה של אדם רך, נחמד ונעים, ובהסתרת כל רמז אפשרי לנטייה מתלהמת. זה גם מה שרוב האנשים יאמרו עליו: ש"הוא ממש נחמד וטוב לב". כאשר אדם זה ישתחרר מהמסכה הוא ימשיך להיות אדם נחמד, אבל נחמד חופשי יותר - כזה שלא חושש להביע את עצמו, את עמדתו או את רגשותיו, גם כאשר הם לא משרתים את תדמית הנחמדות.

בנוסף, אותו אדם, כאשר הוא עדיין כבול במסכת הנחמדות, ימצא את עצמו מתקשה להתנהל בשוויון נפש מול אנשים שכן מרשים לעצמם להתנהג באגרסיביות. הם יעוררו בו התנגדות, סלידה וכעס. יכול להיות שגם במצב משוחרר הוא יבחר בסופו של דבר לא לקיים איתם מערכות יחסים אבל תהיה שם בחירה. במצב לא-משוחרר, צעדיו בעולם מוגבלים. גם אם הוא רוצה אין לו אפשרות לשהות מול אדם כזה מבלי לאבד אנרגיה: לעבוד מולו כקולגה, לשמור עימו על יחסי משפחה סבירים וכיוצא בזה.

כמה שאני לא בסדר!

אבל מעבר למאמצי ההסתרה ומעבר לקושי להתנהל מול אנשים מסוימים – המחיר הכי כבד שאנחנו משלמים על העמדת הפנים הזאת הוא המחיר של חוסר אהבה עצמית וחוסר קבלה עצמית. כאשר אנו מתנגדים לפן מסוים בתוכנו אנחנו חווים תחושה קבועה ומייסרת של "אני לא בסדר". כל עוד אדם לא חי בשלום, למשל, עם הפן האגרסיבי שקיים בתוכו (ובכל אדם עלי אדמות - כל אדם באשר הוא – קיים הפן הזה במידה כזו או אחרת), אז בכל פעם שהוא יצוץ על פני השטח - יחד איתו יצוצו גם גינוי ושיפוט עצמי.

לאורך זמן, חוויה מתמשכת של חוסר נחת מעצמנו היא חוויה מחלישה ביותר. אנחנו מטפטפים לעצמנו אל תוך התודעה את האמונה שאנחנו לא מספיק טובים כפי שאנחנו. שנקודת המוצא הבסיסית שלנו היא פגומה. יש לזה אפקט מחליש בערך כמו לצרוך רעל על בסיס קבוע. זה לא בריא למערך הנפשי, זה מערער, זה מחליש, וזה מרחיק אותנו מהאהבה העצמית שכולנו כל כך כמהים לה.

החופש להיות הכל

כיצד ניתן ליצור את החופש לתת ביטוי לכל הפנים שבתוכנו? כיצד ניתן לוותר על המאמץ המתמשך להיות מישהו אחר - ולאהוב את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו ברגע זה? בראש ובראשונה נדרש להפנות מבט כנה אל עבר עצמנו ולהתחיל לזהות את מנגנוני ההסתרה. אפשר לשים לב לאנרגיה ולפעולות שמושקעות ביצירת התדמית החברתית שלנו, וכן לדברים שאנחנו נזהרים שלא יתפסו אותנו עושים: שלא יתפסו אותי מתפרץ בזעם, שלא יתפסו אותי מתחשבן, שלא ישימו לב שחשבתי רק על עצמי עכשיו.

כאשר אנו מתחילים להביט על עצמנו בכנות שכזאת ומזהים בזמן אמת את המסכות בעת פעולתן, לאחר שראינו את האמת - יהיה לנו קשה להמשיך לשתף איתן פעולה, בוודאי שלא לאורך זמן. יהיה לנו קשה להמשיך לחיות בשקר העצמי והחברתי הזה ולשחק בלהיות משהו שאנחנו לא.

במקביל לפרידה מהמסכה נדרש לאזור אומץ להיות מי שאנחנו באמת: לעשות שלום אמיתי ומקיף עם עצמנו. נדרש מאיתנו להעז לתת ביטוי לכל גווני הקשת של האישיות שלנו, גם לאלה שהם פחות מרשימים וייצוגיים, גם לאלה שנחשבים שליליים או אפילו בזויים. עלינו לבנות בתוכנו לאט לאט הסכמה להיות מי שאנחנו, ולתת לעצמנו רשות להיות אנושיים, להיות בני אדם. כאשר נסכים לכך, נצליח להיות אנשים שלמים ומרוצים מעצמנו - ומשום כך גם יציבים, זקופים וחסונים מבחינה רגשית.

לאתר של עירית