מאת עירית לוי
הכמיהה העמוקה ביותר שלנו, כילדים, היתה שתהיה לנו רשות; רשות להיות
בדיוק מי שאנחנו בכל רגע נתון. רשות להעדפות שלנו, לנטיות הטבעיות שלנו, וגם רשות
לחולשות שלנו ולנקודות התורפה שלנו. רצינו שכל דבר שנהיה, נחשוב או נרגיש יהיה
לגיטימי. שנוכל לטעות, לפחד, לקנא, לאכזב, לכעוס ולהכעיס – להיות בדיוק הילד
שהיינו - ועדיין להיחשב "בסדר".
אבל העולם, בלי שום כוונה רעה, לא ידע לספק לנו את התחושה הזאת, בטח שלא
בצורה מושלמת. כי בעולם הגשמי בו אנו חיים קיימת באופן טבעי גם שיפוטיות. יש בו
"טוב" ו"רע". "בסדר" ו"לא-בסדר".
"נוח" ו"לא-נוח". "נעים" ו"לא-נעים".
והאנשים שסביבנו גם אם הם אהבו אותנו בכל ליבם, גם הם לא ידעו לספק מענה לכמיהה
הזאת. בלי לשים לב הם הפכו להיות חלק מהעולם, ואהבו אותנו בתנאי שהיינו
"בסדר".
אותה הכמיהה
בדיוק
ולכן, עד היום, הכמיהה העמוקה ביותר שלנו, כאנשים בוגרים, נשארה אותה
כמיהה: שתהיה לנו רשות. עם השנים היא הלכה וגדלה. וכשלא קיבלה מענה - הפכה אט אט
לכאב, לתסכול ולאי שקט מתמשך. כל אלה עדיין מחפשים מענה. עדיין ממתינים בתוכנו.
ובינתיים, בלי לשים לב, עשינו יד אחת עם העולם ולמדנו לדבר, לחשוב
ולהרגיש במונחים של "טוב" ו"רע". השיפוטיות חלחלה אל תוכנו
ואנו הפכנו להיות שיפוטיים בעצמנו. נטמע בנו ההרגל לחפש מה לא בסדר, מה לא מספיק
טוב, ומה חסר. לאט לאט גם אנחנו הפנינו לעצמנו עורף. התרגלנו לפסול, לבקר ולשפוט
בחומרה כל רגש, מחשבה ופעולה שלנו, ומן הסתם – גם של אחרים.
וכך מצאנו את עצמנו לכודים בין כמיהה לקבלה ללא תנאי - לבין ההרגל החדש
שנטמע בנו לשפוט את עצמנו. מצאנו את עצמנו נקרעים בין שני כוחות פנימיים חזקים:
בין כמיהה לקבל חיזוק - לבין הרגל מחליש. הרגל שפוגע באהבה ובהערכה שלנו לעצמנו.
הרגל שמחבל בשמחה הטבעית ובחיוניות שלנו. מעכב את הצמיחה שלנו, את היכולת לנוע
קדימה בכל תחום שהוא, ובאופן כללי - מסב לנו סבל רב.
יש פתח יציאה
אפשר לצאת מהמלכוד הזה, אבל אנחנו יכולים לעשות זאת אך ורק במו ידינו.
אנחנו מחכים, באופן טבעי, שהעולם יעשה את זה, אבל היום, משבגרנו, אנחנו היחידים
שיכולים לתת מענה לכמיהה להיות "בסדר", להיחשב "בסדר". אף אחד
מלבדנו כבר לא יכול באמת להוציא אותנו לחופשי מהמלכוד הזה, מהכלא הפנימי שלנו.
גם אם במקרה יבוא היום מישהו שיש בו נדיבות וחמלה – בן זוג, בוס, או חברה
טובה - וייתן לנו רשות להיות בדיוק מי שאנחנו – עדיין, מכוח ההרגל, בסופו של יום
נמשיך לגנות ולהלקות את עצמנו. זה יהיה נעים לרגע לשמוע ולדעת כיצד הם תופסים
אותנו, אבל לא חזק מספיק כדי לשנות את ההתניה הפנימית, את מה שלמדנו והעתקנו
מהסביבה באופן שיטתי שנים רבות קודם לכן.
הדרך היחידה, אם כך, היא להפסיק לחכות שהרשות תגיע מבחוץ ולהתחיל לספק
אותה מבפנים. זה לא פשוט וזה לא קורה ברגע אחד, אבל זה אפשרי וזה מתגמל מאוד. יש
שני דברים שאפשר לעשות לשם כך. אחד, זה לשנות את ההרגל. ושתיים, זה להפסיק לפחד.
כוחו של הרגל
קודם כל ההרגל. אפשר להתחיל להתרגל לתת לעצמנו רשות. לדבר לעצמנו יפה,
בנועם, ולא באלימות. "פישלתי – מותר לי". "שכחתי למרות שהבטחתי– זה
בסדר". "קינאתי – לגיטימי, אני בן אדם". שנאתי. פחדתי. נכשלתי.
דיברתי יותר מדי. לחצתי. הפגתי חוסר ביטחון. הייתי עסוק במה חושבים עלי. הכל מותר,
הכל לגיטימי, הכל בסדר. מתרגלים לתת רשות, באופן נחוש, עקבי ומתמשך.
בהתחלה זה מרגיש מוזר, לעיתים זה נשמע מלאכותי ולא אמיתי – אבל רק כך
מתחילים לעשות את ההיפוך ולסלול את הדרך למתן מענה לכמיהה הישנה והעמוקה ההיא.
מטמיעים שפה פנימית חדשה. קצת אחר כך מתחילים להרגיש את אנחת הרווחה הפנימית
שמתפשטת בנו כשפתאום מותר לנו להיות אנחנו, בדיוק בדיוק מי שאנחנו, מבלי להעמיד
פנים ומבלי לזייף. נושמים לרווחה ומתחילים להרגיש את הדריכות רבת השנים מתפוגגת.
לתת רשות לכל הדברים הללו - זה לא אומר שאנחנו משלימים עם זה שהם בהכרח
יישארו כך, וזה לא אישור להתיר כל רסן. זה גם לא אומר, כפי שנדמה לנו בטעות, שבעצם
מתן הרשות נקבע את עצמנו באותו המקום. זה רק אומר שאנחנו נותנים לעצמנו מרווח
נשימה להיות. להיות עם מה שיש כפי שיש. וזה בפני עצמו מאפשר לנו - או להשלים עם
הדברים ולקבל אותם, או להצליח לשנותם. משום שרק כאשר יש לנו רשות להיות מי שאנחנו
- אנחנו יכולים להתחיל לסלול את הדרך אל מי שנרצה להיות.
להביט לפחד
בעיניים
אבל מסתבר שלא מספיק לשנות את ההרגל. השינוי האמיתי והעמוק לא יכול
להתרחש רק ברמה של החשיבה וההרגל. מאחורי ההרגל יש עולם רגשי שלם שמחזיק ומשמר
אותו. יש שם פחדים, ויש שם לא מעט כאב. עבור אנשים שונים הצורך לתת רשות להיות מי
שהם מעלה פחדים מסוגים שונים. רובם סובבים סביב הקושי לעמוד מול העולם השיפוטי
והביקורתי ולהגיד "אני חושבת שאני דווקא בסדר". מפחיד לקבל ביקורת,
מפחיד "לחטוף", מפחיד להציג לראווה נקודות תורפה וחולשה ולהגיד
"כן, נכון, זה מי שאני".
לכן, במקביל להטמעת השפה החדשה של מתן הרשות כדאי להקדיש גם תשומת לב אל
הפחדים הללו: להכיר בהם, להסכים לפגוש אותם, ולהסכים להרגיש אותם. העבודה עם הפחד
מאפשרת למוסס חלק ממנו, ולהתחזק מולו. היא מאפשרת להיות עם הפחד מבלי שהוא ישתק
אותנו ויפריע לנו לתת לעצמנו רשות מול העולם.
כדאי לעבוד על שני הרבדים הללו במקביל: על ההרגל ועל העולם הרגשי. כאשר
אנו עושים זאת - אנו מתחילים לפלס לעצמנו את נתיב היציאה מהכלא הפנימי הזה. מתן
הרשות הפנימי הופך אט אט מהרגל טכני למשהו שהוא חלק מאיתנו, לטבע פנימי חדש ואמיתי
שלנו. אנו חשים פחות כבולים, פחות דרוכים, ויותר נינוחים ושמחים. הרשות נתונה לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה