מאת עירית לוי
כעס הוא תגובה טבעית ונורמלית שעולה אצל כל אדם באשר הוא. לא יהיה נכון לנסות לדכא כעס, להתכחש אליו, או להלקות את עצמנו בגללו. ישנם רגעים בהם הוא אפילו נחוץ עבור הנפש שלנו או עבור הסיטואציה. מצד שני, יש מקומות בהם יש לו מחיר, ולעיתים הוא עושה בדיוק את העבודה ההפוכה ממה שאנחנו מצפים שיעשה. זה מה שקורה, למשל, בכל הקשור לשמירה על הגבולות שלנו. שם הוא לא יעיל, ולעיתים הוא דווקא יוצר פִּרְצָה בגדר שלנו.
לעיתים, כאשר אנחנו חשים צורך להגן על עצמנו מפני פלישה לגבולות שלנו, או כאשר נַעֲשָׂה משהו שאינו לרוחנו – התגובה האינסטינקטיבית שעולה בנו היא כעס. ולמרות שבאופן מיידי ונקודתי הכעס יכול לשמש כאמצעי הרתעה - למעשה, הוא אינו יעיל כלל בביסוס גבולות. יותר מזה, הכעס, אם הוא הופך לכלי יומיומי מול אדם מסויים, רק מחליש את הגבול: לאורך זמן, האדם שאנו מפעילים מולו את הכעס כאמצעי מגן, לא מתייחס לגבול ברצינות וממשיך לחצות אותו.
למה זה קורה?
כאשר מישהו כועס, הכעס ממקם אותו בעמדה של קוֹרבן. זוהי עמדה שיש בה תחושת חולשה וקטנוּת וחוסר אונים. ולכן, כאשר מישהו מתמקם בעמדה הזאת - ברובד הגלוי הוא מתקומם מול מעשה הפלישה הבלתי ראוי, אבל מתחת לפני השטח, בשדר שהוא משדר, הוא ממשיך לתת את הרשות למעשים הללו. מדובר בתפיסה לא מודעת, במשקע ישן, שאפשר ללמוד בהדרגה להשתחרר ממנו.
הפער הזה מתרחש משום שברובד המודע ברור לאותו אדם שזה שגוי, ושאסור לנהוג כלפיו כך, ולעומת זאת ברובד הלא מודע קיימת תפיסה של חוסר רְאוּיוּת, תפיסה של "לא מגיע לי שיכבדו אותי". של מותר ואפשר לנהוג בי כך. מאחר ומה שנותן בדרך-כלל את הטון זה הרובד הלא מודע - הפער הזה משמר את הסטטוס של אותו אדם ככזה שאפשר "לעשות לו את זה".
איך נוצרת תפיסה כזאת?
תפיסות מהסוג הזה נוצרות לרוב בילדות, באופן לא מודע. מדובר בתפיסת ערך חסרה או נמוכה. במסקנה לא מודעת שהאדם הגיע אליה כתוצאה ממה שחווה. אולי כי כך התייחסו אליו הוריו והסובבים אותו. אולי כי כך הוריו התייחסו לעצמם והוא "העתיק" מהם את הלך הרוח הזה. ואולי כי כאשר הוא הרשה לעצמו לנהוג בחופשיות מתוך תפיסת רְאוּיוּת גבוהה הוא חווה גינוי ושיפוטיות. כך או כך נצרבה בתוכו תפיסת ערך נמוכה. תפיסת רְאוּיוּת נמוכה.
ואז, מתוך תפיסת רְאוּיוּת כזאת, עולה שֶׁדֶר שמאותת שהגבול פרוץ ושאפשר לחצות אותו. ומיד אחר כך, כאשר הוא אכן נחצה, עולה התקוממות ועולים כאב וכעס שלמעשה אומרים: "למה אתם מתנהגים אלי כך?". כלומר, במקום הלך רוח שמשדר: "אין מצב, ואין רשות", עולה עלבון שמשדר תחושת קטנוּת וחוסר אונים. והם למעשה יוצרים את הגדר הפרוצה.
הכעס הזה יכול לבוא לידי ביטוי בניסיון להציב גבול של הורה מול ילד, של אדם מול בת זוגו, של עובד מול המעסיק שלו, וכן הלאה. הכוונה להטחת מילים כועסות כמו: "אל תדבר אלי ככה!", "תפסיקי להתפרץ עלי!", "תפסיק לזלזל בי!" וכדומה. מילים שטעונות בכאב שהצטבר במשך שנים רבות אצל אותו אדם. זה נראה כמו הצבת גבול אך בפועל זה לא עובד. כאשר המסר מוגש כך הוא אינו מציב גבול אפקטיבי.
איך משנים את זה?
כדי לשחרר את המשקע הישן נדרש לטפח תפיסה עצמית חדשה ובריאה של רְאוּיוּת. תפיסה פנימית ברורה וחד משמעית - לפיה אסור ולא ראוי לחצות את הגבולות של אותו האדם. תפיסה לפיה הוא ראוי תמיד ליחס מעצים, ולא משנה מה קרה. כל זה קורה ומתבסס ברובד העמוק והלא מודע. בדרך לשם חוזרים לפעמים אל הרגעים הכואבים בהם נוצרה התפיסה, ולפעמים רק אל הרגעים בהווה בהם עולה ונוכח שוב אותו כאב הישן. מישירים מבט אל הפצעים הפתוחים כדי להתפכח ולהבין שכל זה אינו האמת ביחס לאותו אדם. שזו לא האמת שהוא חסר ערך או לא שווה או ראוי ליחס מקטין.
ואז, כבר לא נדרש כעס
טיפוח תפיסה כזאת מהווה עבודת רגשית עמוקה של ריפוי.
היא מחזקת את תפיסת הערך והביטחון העצמי, ובהתאם לכך גם מבססת גבולות בריאים
ויציבים: ככל שתפיסת הרְאוּיוּת הפנימית מתחזקת
היא משודרת כלפי חוץ, אל הסביבה. הרשות לחציית הגבול נפסקת והַפִּרְצָה בגדר נסגרת.
כבר לא נדרש כעס כדי לסמן את הגבול. אותו אדם הפך מעצם היותו והווייתו, לאדם שאין
רשות לפגוע בו, ושלא משתף פעולה עם דינמיקה מסוג כזה.
