למה זה *טוב* שיש לנו דפוסים?

מאת עירית לוי

אף אחד מאתנו לא אוהב את הדפוסים שלו. לא את הנטייה להלקאה עצמית, או לקורבנות. לא את הביקורתיות כלפי אחרים, את חוסר הסבלנות, את התלותיות, את התוקפנות וכיוצא בזה. כל אחד ונקודות התורפה שלו. כל אחד והמקום שבו הוא תמיד "נופל". אנחנו רגילים, באופן טבעי, להתייחס אל הדפוסים האוטומטיים הללו כאל דבר שלילי, כאל דבר שמקשה על ההתנהלות היומיומית שלנו, ושרצוי להיפטר ממנו כמה שיותר מהר.

כמובן שדפוסים הם משהו שאפשר ושכדאי לנסות ולהשתחרר ממנו, אבל כל עוד אנו בדרך לשם, אפשר לשנות את נקודת המבט שלנו עליהם. מדוע זה חשוב? משום שנקודת המבט החדשה הזאת תהפוך את תהליך השחרור מהדפוסים לקל ופשוט יותר, וגם תוריד לנו אבן כבדה מהלב; כלומר תשחרר אותנו מחוסר שביעות הרצון המתמיד שלנו מעצמנו ומנקודות התורפה שלנו.

נקודת מבט שמגַנה את הדפוסים פוגעת באופן שיטתי בתפיסת הערך העצמי שלנו, וגם מחבלת בניסיונות שלנו להשתחרר מהם ומשאירה אותנו תקועים במקום.

אז איך להביט עליהם?

נקודת המבט האחרת כלפיי הדפוסים מתייחסת אליהם כאל מנגנוני ההגנה שלנו. בעבר, אולי במהלך הילדות או הנעורים, כאשר חווינו חוויה שהתבררה כמפחידה מדי או כמכאיבה מדי עבור הנפש שלנו – סיגלנו לעצמנו דרך התמודדות שתשמור עלינו מפני הפחד או הכאב. אימצנו לעצמנו דרך יעילה להתגונן מפני החוויה.

למשל, נטייה לאחיזה ולתלוּת באנשים אחרים היתה יכולה להתבסס מול חרדה גדולה שהציפה ואיימה לכלות את הנפש, נטייה לרַצות אחרים היתה יכולה להופיע כדי להימנע מכעס וגינוי, אם אלה נתפסו כמאיימים ומפחידים, וכן הלאה. כאשר דרך התגוננות מסויימת התבררה כמועילה עבור הנפש, היא הפכה עם הזמן לכלי שימושי ולהרגל. או למעשה – לדפוס התנהלות קבוע מול החיים.

מדוע זה טוב?

מנגנוני הגנה הם באופן כללי דבר חשוב ונחוץ למערך הנפשי, והיו חשובים עוד יותר במהלך הגדילה וההתבגרות. בלעדיהם הנפש לא היתה יכולה להתמודד עם אתגרי החיים. כאשר גדלנו והתבגרנו וביססנו את עצמנו כאנשים בעולם הזה – הם אִפשרו לנפש, להסיט הצידה את הפחד או הכאב, ולפעול: להתנהל בתוך החיים, לתפקד, להתקדם, לממש מטרות, לבנות וליצור.

גם היום, כאנשים מבוגרים, אנחנו לא יכולים להתנהל כלל ללא מנגנוני הגנה. הדחקה, הכחשה, הסחות דעת, וכל הדפוסים שתוארו - הם כלים נורמליים וטבעיים של כל מערך רגשי. ישנם רגעים בחיים בהם הנפש שלנו חייבת להיעזר בהם. כאשר עולה אימה גדולה, כאשר כאב גדול מציף אותנו - הנפש נדרשת להם, וטוב שהם מתגייסים לעזרתה. בלעדיהם היא היתה עלולה - בסיטואציות מסויימות, קיצוניות יותר או פחות - לקרוס.

אֲבָל

כן, יש אבל. ראשית, למנגנוני ההגנה הללו יש מחיר. "שומרי הראש" שלנו גובים מאיתנו תעריף שלעיתים הוא גבוה ופוגע באיכות חיינו. שנית, לעיתים אנחנו ממשיכים לאחוז במנגנוני ההגנה הללו רק מתוך הרגל או פחד להיפרד מהם, כאשר למעשה הנפש שלנו כבר בוגרת, חזקה ובשלה להתנהל בלעדיהם. וכאשר המחיר הוא גבוה אבל הבשלות לוותר על מנגנוני ההגנה אינה קיימת, אפשר, אם רוצים בכך, לטפח אותה על ידי חיזוק מתמשך וממוקד של המרכז הפנימי. בדרך כלל, חיזוק של הערך העצמי והאהבה העצמית.

עד שזה יקרה, עד שנסכים ונבשיל – חשוב מאוד להביט על הדפוסים כחלק טבעי, לגיטימי ואף חיוני מהמערך הכולל שלנו. חשוב לא לגַנות אותם, או את עצמנו על עצם היותם חלק מאיתנו. אפשר אפילו להודות להם על חלקם החשוב בבניית האדם שהפכנו להיות: בנקודות החוסן שלנו, באיכויות ובכישרונות שפיתחנו בזכות התמיכה שהם סיפקו לנו.

למשל, נטייה לשליטה היא דפוס שעולה בדרך כלל כמנגנון הגנה מפני חרדה, ומספק תחושה של ביטחון זמני מולה. זהו דפוס שעלול להקשות מאוד על החיים ומחירו גבוה, אבל לצד המחיר ניתן לראות שהוא גם זה שאחראי על יעילות והתקדמות מהירים, ועל יכולת התארגנות טובה בתוך החיים. אפשר לבחור לצאת למסע של פרידה ממנו, אבל כל עוד הוא מתקיים, הוא כנראה נדרש ונחוץ לנפש.

בסופו של דבר, כל עוד אנו זקוקים "לשומרי הראש" שלנו, הם ימשיכו להתקיים. וטוב שכך. ברגע שנוכל להסתדר בלעדיהם, ברגע שנסכים, באמת נסכים, לנסות לפגוש את ה"שדים" שמפניהם הדפוסים מגֵנים עלינו, ונתחיל להתחזק מבפנים – נסלול בהדרגה את הדרך להיפרד מהם לשלום. הצעד הראשון, כאמור, הוא לשנות את נקודת המבט עליהם, מנקודת מבט חד צדדית של בוז וגינוי - לנקודת מבט רחבה יותר על מנגנון הפעולה של הנפש, נקודת מבט שמבינה, מקבלת ומשלימה עם תפקידם ועם עצם קיומם בתוכנו.

לאתר של עירית